נארדין רץ במורד מסדרון כמו מטורף, גפיים מתנופפות לכל הכיוונים. לפתע הוא בולם, מחליק כמה מטרים, נחפז בחזרה על ארבעותיו ונעצר מול לוח בקרה אלקטרוני.

הוא מלטף את המנעול. “דגם S-A5\2 מיושן, כמה מזל שיש לי”, הוא לוחש, “בוא נראה אם תרצה להפתח? מעט?” ידיו מחליקות על המנעול. הוא מסתכל מסביב, מוודא שאין אף אחד שרואה אותו, אז הוא מוציא מאחד מכיסיו קופסת כלים. “אני מקווה שאתה מחבב את זה,” הוא אומר למנעול בשקט, בשעה שהוא תוחב לתוכו חתיכת ברזל צרה וארוכה, “כי אני…” רעש נשמע במרחק. נראדין מסתכל בחופזה מסביב, “קדימה, קדימה, שנינו יודעים שבא לך להפתח”.

קליק נשמע.

נראדין מחליק דרך הדלת, נוגע במנעול ומשחק איתו. הדלת נסגרת מאחוריו, אך במקום להנעל אוטומטית, היא נשארת פתוחה מעט…

כל היום הוא רץ מסביב. רוב הציוד מיושן וזקוק לתגבור שרק הוא יכול לתת.

“שלום לך אדון תופר”, הוא לוחש למכונה העצומה שתופרת בגדים. “אתה נראה עסוק היום. אבל…”, הוא מחזיק ביד חולצה עם שלושה שרוולים, “אבל, אתה חולה. במה אתה חולה? המממ… במה?” הוא מהמהם לעצמו, כאשר הוא נכנס אל תוך מעמקי המכונה העובדת, מחליק בין גלגלי שיניים קטנים וגדולים. הוא מקשיב למכונה. הוא שם יד על גלגל שיניים אחד, אז אחר. מאזין לקולות שעולים. “אתה לא בסדר”, הוא אומר לאחד מהם. מוציא פטיש ונותן לגלגל דפיקה בודדת בחלקו העליון.

המכונה לפתע, מתחילה להוציא חולצות עם שתי שרוולים.

הוא מסתכל על המכונה. “סחתיין גבר. אני לא אשכח את זה. כשאני אחזור אני אביא לך דיודה חדשה במקום זאת שכואבת לך, חכה ותראה”.

הוא מלטף את המכונה שלידו בהיסח דעת, מסתכל על שאר המפעל. בשבילו המפעל חי, וכל חריקה מספרת לו סיפור… והקרקוש שהוא שמע הרגע, אומר שעוד מכונה מיושנת הפסיקה לעבוד כהלכה…