נארדין רץ במורד מסדרון כמו מטורף, גפיים מתנופפות לכל הכיוונים. לפתע הוא בולם, מחליק כמה מטרים, נחפז בחזרה על ארבעותיו ונעצר מול לוח בקרה אלקטרוני.

במאמץ ניכר הוא מייצב את נשימתו ומכחכח בגרונו. “שלום לך אדון מנעול”, הוא לוחש. “אתה נראה עסוק היום. שומר על הדלת החשובה הזו. מאד יפה לך. תגיד, אם אני”, הוא ממשיך בזמן שהוא מפרק את הפאנל הקדמי, “נורא רוצה לבדוק מה יש שם מאחורה, רק ליתר בטחון, יש סיכוי ש…” הוא מתעסק קצת מאחורי הפאנל. “בטח שזה נשאר בינינו. למי אני אספר? לטוסטר? אל תדאג”. הוא נותן מכה קטנה מאחורי הלוח ומקטע מהקיר נפתח כדי סדק. “סחתיין גבר. אני לא אשכח את זה. כשאני אחזור אני אביא לך דיודה חדשה במקום זאת שכואבת לך, חכה ותראה”.

נארדין מחזיר את הפאנל למקומו, פוסע אל תוך הסדק ונעלם. הקיר מתחיל לזוז חזרה כשהוא משרבב את חוטמו מבעד לחריץ ולוחש בכח “ואם מישהו שואל, הדלת עדיין נעולה!” ואז הסדק נסגר. המולת אנשים רצים נשמעת ממרחק. הרעש הולך ומתגבר עד שפלוגה של שומרים חמושים עוברת על פני הסדק בריצה. ואז הוא נחלש בחזרה.