בשנות החמשים, בזמן המלחמה הקרה, ארה“ב החזיקה ביתרון קל בתחום הגרעיני, אבל לרוסים היה יתרון ברור בכל מה שקשור לטילים (לא מפתיע שלבן-אדם הראשון בחלל קראו יורי), וטילים - נגד מטוסים או נגד טילים אחרים - זו הדרך הקלאסית להגן על עצמך מפני הפצצה גרעינית. אי-לכך, האמריקאים חיפשו משהו שיוכל לחדור מתחת להגנות הרוסיות, משהו שיטוס מהר מאד ונמוך מאד.

טילים חייבים לסחוב את הדלק שלהם בעצמם, וככל שהם סוחבים יותר דלק הם יותר כבדים ואז הם זקוקים ליותר דלק. זו הסיבה שטילים ארוכי טווח טסים במסלול בליסטי: הם עולים לגובה, איפה שיש פחות אוויר ולכן פחות התנגדות ופחות צורך בדלק (חלקם מגיעים לגבהים של יותר מאלף קילומטרים - יורי הגיע לגובה של בערך שלוש-מאות ושלושים ק”מ, ובארה“ב אם אתה מגיע לגובה של שמונים ק”מ אתה נחשב לאסטרונאוט). טילים כאלו יכולים להגיע לכל מקום, אבל בכזה גובה קל מאד לגלות אותם. טילי שיוט, אלו שטסים בגובה סביר יותר, נצמדים לטווחים הרבה יותר צנועים. טיל השיוט של המפציץ שלנו מרביץ אלף וחמש-מאות ק“מ, ואת זה הוא מצליח לעשות רק בזכות זה שהוא טס לאט (מתחת למהירות הקול, איפה שההתנגדות נעשית רצינית).

הפתרון האמריקאי היה אלגנטי בפשטותו - שימוש באנרגיה אטומית גם בתור דלק. הם ישבו ופיתחו טיל עם כור גרעיני קטן בתוכו, כור שיכול להטיס את הטיל במהירות של כמה מאך, דרך התנגדות של כמה אוויר שאתה רוצה ולטווח כמעט בלתי מוגבל.

אוי, זבו התעורר ועוד לא הגעתי לפואנטה.

בסרט המקורי, הדומס-דיי משין היא פצצת קובאלט/תוריום שבנו הרוסים כהקצנה של מדיניות ההשמדה ההדדית המובטחת. המנגנון (הבלתי ניתן לניטרול) מפעיל את עצמו אוטומטית במקרה של תקיפה גרעינית ומשמיד את כל החיים על פני האדמה בתוך כעשרה חודשים (כתוצאה מהרעלת קרינה). דוגרי, זה לא מאד סביר.

אולי במקום דומס דיי משין, תרחיש פוליטי, שבעקבותיו כל מדינות האיזור נכנסות למלחמה, בעקבות זאת כניסה בלתי נשלטת של ארה”ב ורוסיה שלא יכולות להרשות לעצמן להפסיד את השליטה במזה“ת (נפט, גז, וכיו”ב) וקצת מאוחר יותר, סין, שזוהי פירצה מבחינתה לשנות את יחסי הכוחות בעולם כולו. ובקיצור, מלחמת עולם שלישית. בלי לוותר כמובן, על העניין האטומי, שהוא, אני חושב, בעצם האפשרויות המגולמות בו, הנציג המובהק של תרחיש כזה.

מצד-שני, בסרט דווקא לא מדובר על “העניין אטומי” ממש (כלומר על לראות הבזק וענן-פטריה מהחלון), ובטח לא על המשך והסלמת הקונפליקט, אלא על הרעלה רדיואקטיבית שתעטוף את העולם כולו. זה חד-משמעית הצעד האחרון במלחמה, הצעד שאחריו לא נשאר כבר את מי להתקיף.

כל תרחיש פוליטי, מילכוד-22-י ככל שיהיה, תמיד משאיר תקווה. “אלהים, הם בכל-זאת בני-אדם”. הדומס-דיי משין מוציא את התקווה הזו. זו מכונה. אי-אפשר לנטרל אותה, אי-אפשר לשאת ולתת איתה. היא לא תעצור, לא תכנע, וכל הנאום הזה מהטרמינייטור.

לנו לא חסרים תסריטי סוף-העולם מתקבלים על הדעת.

אז יאללה, תן אחד. משהו בדומס דיי משין, היה נורא נכון בסרט המקורי, אולי בגלל מירוץ החימוש והמלחמה הקרה שהפכה אותו ליעיל וזול, כמו שאומר השגריר הרוסי. אבל כאן יש בו משהו קצת מאולץ, אתה לא חושב? מה, האיראנים בנו דומס דיי משין למקרה של התקפה גרעינית מצידנו? נראה לי שצריך לחשוב על משהו מקורי יותר.

נראה לי שמלחמת עולם שלישית שתפרוץ, ושתכלול את כל מעצמות העולם ושהנשק העיקרי בה יהיה פצצות אטום, יכולה לשרת אותנו מספיק טוב כמו הדומס דיי משין. אחרי הכל, הדומס דיי משין הוא אלגוריה לסכנה הבלתי נמנעת והבלתי נשלטת שנשק גרעיני אוצר בחובו. השתלשלות בלתי נמנעת של אירועים שתוביל למלחמת עולם שלישית, יכולה למלא את המקום הזה של חורבן העולם, אתה לא חושב?

כמובן שיהיה צורך להצדיק את זה בטקסט ולבאר את זה (נגיד, במקום שהד“ר יסביר לנשיא מהו הדומס דיי משין וכיצד הוא אפשרי, הוא ישטח לפניו השתלשלות אירועים בלתי נמנעת שההפצצה היא הקטליזטור שלה).

אני לא קונה את זה. השתלשלות אירועים בלתי ניתנת למניעה זה כמעט אוקסימורון. הפתרון שנמצא חייב לקיים שני כללים: הוא חייב להביא בצורה בלתי-נמנעת לקץ העולם כפי שאנו מכירים אותו (דומס דיי), והוא חייב להיות מכונה (משין), כלןמר משהו שמפעילים ושממשיך בעצמו להשמיד את העולם “ללא מגע יד אדם”, בלי קשר למה שהאנושות תעשה ולעד כמה כולם פתאום יתחרטו.

הדומס-דיי משין אינה אלגוריה לסכנת הנשק הגרעיני (זו בכלל לא פצצת אטום), אלא קריקטורה של מדיניות ההשמדה ההדדית (שנבעה מהתקדמות בתחום המדיני והפסיכולוגי, ולא בתחום הטכנולוגי והפיזיקלי).

מלבד זאת: חשבתי הרבה על מה שאמרת, ואני לא חושב שהסרט מדבר על “העניין האטומי” דווקא. הוא מדבר על העניין המדיני, ומדיניות ההשמדה ההדדית היתה יכולה להתקיים בקלות גם בלי נשק גרעיני. עוצמת ההשמדה של פצצות גרעיניות מרשימה מאד, אבל היא בסך-הכל ממלאת מקום שנדרש על-ידי המדיניות. מדיניות שהוטוותה, אגב, מתוך האמונה השגויה וההרסנית בהשתלשלויות מקרים בלתי ניתנות למניעה.

ואולי על זה בעצם הסרט. על זה שאפילו אחרי סוף העולם אנשים עדיין ימשיכו להיצמד לאמונות ההרסניות שלהם, לפחד המטורף שלהם מפני היווצרות “פער פירים”.

תגיד, ראית את “the Trap” של אדם קרטיס?