הווארד ג'ייקובס נולד ב-2 באוגוסט, 1975, ברובע Queens בעיר הגדולה ניו-יורק, בן שלישי מתוך חמישה ילדים. משפחתו, משפחת יהודים מהגרים פולניים, יווניים ורומניים, הייתה משפחה גדולה, רועשת, עליזה וענייה מאוד. ב-1983 המשפחה עברה לגור בניו-ג'רזי בגלל עליית מחירי הנדל"ן ברובע, והווארד זוכר את השנה בחדות משום שזו השנה שבה הוא הפסיק לראות את אביו, אהרון ג'ייקובס. אהרון היה קם בחמש וחצי בבוקר, מבלה שעתיים בנסיעה למקום העבודה שלו בצפון ניו-יורק, וחוזר הביתה אחרי שמונה בערב. ללא דמות אב (היו לו שתי אחיות גדולות), ובלי קשר אמיתי עם אימו, הווארד נשאר לבד, יתום שהוריו חיים. ב-1992 הווארד סיים את לימודיו בתיכון Woodbridge ועבר לאוניברסיטת Rutgers היוקרתית, שבה עשה תואר ראשון ושני באמנות, כאשר התזה שלו עסקה בדמות הגיבור באמנות יוונית קלאסית. משום שמשפחתו לא יכלה להרשות לעצמה לממן את לימודיו, הווארד למד בתוכנית מיוחדת של הנחתים, התגייס לצבא אחרי סיום תואר ראשון, ואחרי סיום הטירונות, המשיך את התואר השני במקביל לשירותו הצבאי.
מיכאל יעקובי נולד ב-22 בפברואר, 1979, בתל-אביב, בן יחיד להוריו, אריה ולאה יעקובי. אריה היה רופא בכיר במרפאה פרטית יוקרתית, ולאה הייתה פסיכיאטרית קלינית בבי"ח איכילוב, וצלמת חובבת שמכרה תמונות בגלריות קטנות בתל-אביב. הם התחתנו מאוחר, והולידו את מיכאל מאוחר – לאה הייתה בת 32, וסיבוכים בלידה הותירו אותה עקרה. למרות שידעה שזה לא בריא, תמיד האשימה את עצמה שלא יכלה להעניק לאריה עוד ילדים; אריה, שאיבד את כל משפחתו בשואה, קיווה ל"נצח את היטלר" בכך שיקים בית גדול ושושלת חדשה (לאריה היו שני אחים ושני אחיות גדולים ממנו, וכ-20 אחיינים שנשארו בצרפת; הוא עצמו הועבר לבלגיה למשפחה נוצרית, וגודל שם כנוצרי עד לשחרור בלגיה ב-1944). כבן יחיד, מיכאל היה בבת עינם של הוריו – הם הרעיפו עליו תשומת לב, ריפדו את חייו בחוגים, ספריה ענקית, מתנות בכל חג ואירוע מיוחד... במקביל, השקיעו הרבה מההצלחה הכלכלית שלהם בפילנטרופיה, במיוחד ילדים למשפחות מצוקה שלא יכלו להרשות לעצמם טיפול רפואי או השכלה. למרות שיכלו להרשות לעצמם לממן את חייו מהמסד ועד הטפחות, היה חשוב לאריה ולאה שמיכאל ילמד את ערכה של עבודה; מגיל צעיר היה עובד בעבודות מזדמנות, כמו בייביסיטר או חלוקת עיתונים, בנוסך לפעילותו ב"שומר הצעיר". בגיל 16 התחיל לבקר באוניברסיטת בר-אילן כשומע חופשי בקורסים על יהדות, ובמשך תקופה קצרה בין גיל 17 ל-18 רפרף סביב חזרה בתשובה, תהליך שאריה ולאה ליוו תוך שמירה על איפוק זהיר. ב-1997 סיים את לימודיו בעירוני א', וניסה להתקבל לחי"ר-קל; בעת הגיוס התגלה אצלו מום מולד בלב, שמנע ממנו שירות קרבי בחי"ר כפי שרצה. למרות לחצים קשים, אריה סירב להשתמש בקשרים הענפים באגף הרפואה בצה"ל, ואף שמיכאל התעקש ועבר שלוש ועדות רפואיות שונות, סירבו שוב ושוב לבקשתו להעלות פרופיל; הוא הצליח לשרת שירות קרבי נומינלי בחיל הקשר, ושימש כטכנאי-חשמל עבור גדוד שיריון בעת הנסיגה מלבנון.
הווארד שירת בערב הסעודית בזמן "שועל מדבר", והפך להיות מבקר קולני של קלינטון ותומך לא פחות קולני של התערבות במזרח התיכון. ב-1999 לקח חופשה של כמה חודשים מהצבא וטייל במצרים, ירדן, וישראל. עם חילופי השלטון בשנת 2000 חזר לצבא, קיבל דרגת סגן ותפקיד אנליסט בדסק מזרח התיכון של ה-MCIA (שירותי הביון של הנחתים); ב-2003, כסרן, שירת בעיראק ביחידה מיוחדת שסימנה מטרות עבר חיל האוויר של הנחתים ושיתפה פעולה עם גופי מודיעין חיצוניים, ספציפית ה-CIA. אחרי שהנשיא בוש הכריז "המשימה בוצעה" במאי, הווארד קיבל חופשה ללא תשלום מהצבא, הלך ללמוד ב-NDU (האוניברסיטה של משרד הבטחון בוושינגטון), ובמקביל שימש כיועץ בדסק המזרח התיכון ב-CIA. הוא החל להיות מעורב פוליטית, ונראה היה שעתידו הפוליטי מובטח.
סירובו של אריה לעזור למיכאל, בפעם הראשונה בחייו, תקע טריז ביניהם, והמצב בבית היה מתוח וקריר; לאחר השחרור, אריה ולאה הזמינו את מיכאל להצטרף אליהם לטיול בארה"ב, והוא סירב. הם נסעו בלעדיו, לסיור ממושך בוושינגטון-ניו-יורק-בוסטון, ואז תכננו להמשיך את הטיול בסן-פרנסיסקו-לוס-אנג'לס-סיאטל. לאה ואריה עלו על טיסת 93 של United Airlines מנמל התעופה בניוארק לסן-פרנסיסקו, בבוקר יום שלישי, 11 בספטמבר, 2001. הם נספו יחד עם שאר נוסעי הטיסה כאשר זו התרסקה ב-Stonycreek, פנסילבניה. עד סוף חייו, מיכאל לא סלח לעצמו על כך שלא מת עם הוריו. הצוואות של אריה ולאה היו זהות ופשוטות: ההון שלהם הושקע בקרן ע"ש הרמן ורבקה יעקובי (הוריו של אריה), שחילקה מלגות למשפחות במצוקה. מיכאל קיבל משכורת קבועה מהקרן, אבל לא התבקש לעבוד בה. הוא היה חופשי לעשות מה שירצה – אלא שלא היה בטוח מה זה. אחרי יותר מ-20 שנה של תשומת לב כמעט תמידית מהוריו, נשאר לבד. אביו היה יתום בעולם, ולאימו הייתה משפחה רחוקה בחיפה, שאותם לא הכיר כלל. בזמן התיכון התחיל לימודי יהדות בבר-אילן, ועכשיו, אחרי השחרור, חשב לחזור וללמוד מחשבים – אבל היה מפוזר, ולא הצליח להשקיע בלימודים. במקום זאת, ניסה לפנק את עצמו ולצלול לתוך חיי תענוגות. להפתעתו, לא הצליח למצוא עניין באף אחת מתריסר הבנות שיצא איתן בשנתו הראשונה בבר-אילן (מזגו הנדיב והעדין משך אותן אליו, והמרצדס של אבא שלו גם עזרה לא מעט). ב-2003 נגרר עם חבר לספסל הלימודים להרצאה באוניברסיטת תל-אביב שלא עניינה אותו, וראה שם במקרה דוכן של האגודה; בעוד שידידו הלך להתחיל עם בנות חילוניות על הדשא, נעמד ליד הדוכן וניהל שיחה עם אבי, מנהל התא באוניברסיטה של האגודה. השיחה הנעימה התפתחה לכוס קפה אחרי שאבי סגר את הדוכן, ומכוס הקפה המשיכו לארוחת ערב בדירה של אבי, ומשם למיטה. מיכאל אפילו לא טרח להודיע לאוניברסיטה שהוא עוזב – הוא פשוט הפסיק להגיע, העביר את מעט הדברים שבאמת הרגיש שהם שלו (מחשב נייד, ספרי המד"ב של אבא שלו, מחברת ציורים ישנה) לדירה של אבי, והפך למישהו אחר.
ב-2004 היה להווארד תפקיד זוטר בקמפיין הבחירות המקומי בוושינגטון, והוא ייעץ במיוחד בפניה לאוכלוסיה היהודית, שתמיד תמכה בדמוקרטים בצורה מאסיבית והרפבוליקנים היו נואשים להגיע אליהם. לקראת בחירות אמצע הקדנציה ב-2006, היה במספר פגישות אסטרטגיה בהשתתפות קארל רוב – יועץ פוליטי בכיר לבוש שהפך את ההתנגדות לנישואים הומוסקסואליים אבן הפינה של הנצחון המוחץ של הרפובליקנים בבחירות הללו. נוכחותו בפגישות אלו, בלי קשר לתפקידו בניסוח האסטרטגיה עצמה, הפכו את מאסרו אחרי שניסה לשדל שוטר סמוי בשירותים ציבוריים במרילנד למביך במיוחד. מכוכב ממריא בשמי וושינגטון, הפך לבדיחה נלעגת; היהודי שמבקר את ישראל, ההומו ששונא הומואים... חורף 2006 מצא את הווארד ללא תקווה וללא עתיד; כל מה שהכיר כל חייו, כל מה שידע לעשות, נסגר בפניו. הוא לא יכל למצוא עבודה בממסד הצבאי, שכן בעטו בו מחוץ לארון, ולא יכל למצוא עבודה בממסד הפוליטי או בקהילת המודיעין. להפתעתו, גילה שאין לו חברים אמיתיים, ולא הרגיש שום קשר מיוחד למשפחתו, שאותם ראה כאוסף בורים שחשבו שעיראק נמצאת איפשהו באפריקה. בהחלטה של רגע, טס לתאילנד, המקום הכי רחוק שיכול לחשוב עליו שלא הייתה לו פצצה גרעינית. בקופנגן פגש את מיכאל.
ביוני 2006 אבי ומיקי (כינוי החיבה של אבי למיכאל) היו חלק מהוועדה המתכננת של מצעד הגאווה בתל-אביב. אבי התעסק בזה בעיקר בגלל הקשרים החברתיים שלו ושאיפותיו הפוליטיות הצנועות; מיקי באמת התרגש מהעבודה ונהנה מהאתגר. ביום המצעד עצמו, אבי נשאר בבית כי הרגיש לא טוב, אולי משפעת. מיקי הלך למצעד, אבל כאשר המצעד התחיל, גילה שלא מעניין אותו להשתתף במצעד עצמו, השאיר את עבודת ההפקה לשאר חברי הוועדה, וחזר הביתה – שם תפס את אבי במיטה עם יונתן, חבר משותף. אבי ומיקי בילו את השבוע שאח"כ בריבים בלתי פוסקים; כשמיקי הבין שמדובר בבוגד סדרתי, ולא מעידה חד-פעמית, ואחרי שאבי סירב להבין מה הבעיה, אסף את חפציו האישיים ועזב את דירתם המשותפת (שנה קודם עזבו את הדירה הקטנה ברמת אביב ועברו לגור בדירה מרווחת באזור שינקין, כאשר מיקי משלם את חלק הארי של החשבון). מיקי חזר להיות מיכאל, וגילה שהקהילה שטופת ההורמונים והאובבסיבית למראה חיצוני ולסקס שבה מצא את עצמו בעקבות אבי לא מתאימה לו – והחליט לנסוע לטיול. הוא תכנן טיול לארה"ב, אבל ברגע האחרון ושינה את דעתו – ובמקום זאת נסע למזרח. הוא בילה חודשיים בהודו, חודש בלאוס, ואז הגיע לתאילנד. בקופנגן פגש את הווארד.
המפגש בין הווארד למיכאל היה מחשמל. עד לאותו רגע, הווארד חשב שכאשר אנשים מדברים על אהבה, הם פשוט מתביישים להגיד את האמת: שהם מפחדים להיות לבד, או שהם רוצים מישהו לשכב איתו, או שינקה להם את הבית. הוא חשב שגברים לא באמת מתאהבים בנשים, הם פשוט רוצים ילדים. הבדידות שלו הפכה אותו לשונא-אדם, לא מרחק גדול מהחזיר השוביניסטי שהיה פעם. מיכאל אהב המון דברים: הוא אהב את הים, את הזריחה והשקיעה, הוא אהב לבשל ואהב לגלות דברים חדשים ולפגוש אנשים חדשים, הוא אהב לעשות אהבה על החוף ועל המרפסת, ומסיבה כלשהי שהווארד לא הצליח להבין, הוא אהב את הווארד. אולי בגלל שהווארד היה קצת דומה לאריה, אולי בגלל שהיה חזק ובטוח בעצמו, בעוד שמיכאל היה מהוסס ופגיע. הווארד נמשך למיכאל כי הוא היה שונה מכל מה שהכיר בעבר, ומיכאל נמשך להווארד בגלל שהוא היה בדיוק מה שרצה שאבי יהיה, והוא לא היה. מיכאל מילא את הווארד בתוכן, והווארד נתן לו את המסגרת שאף אחד, לא הוריו, לא הצבא, ובטח שלא האוניברסיטה או הקהילה, נתנו לו בעבר. הוא היה הבן אדם הראשון שאהב אותו ואמר לו "לא" מאז אבא שלו – וכאשר למד לקבל באהבה את ה"לא" של הווארד, הצליח לקבל סוף-סוף באהבה את ה"לא" של אבא שלו.
הווארד ומיכאל סיפרו אחד לשני הכול – בהתחלה לשניהם היה קשה להאמין כמה נוח היה להם אחד עם השני. אחרי חודשיים, מיכאל התעורר ולא הצליח לדמיין את החיים שלו לפני קופנגן. הוא הרגיש כאילו הוא מספר להווארד על מישהו אחר, מארץ זרה, שהוא בקושי זוכר. הווארד, מצידו, הרגיש משוחרר בפעם הראשונה בחייו. מיכאל קיבל הכול, ספג, הבין, ואהב אותו בכל זאת. הוא היה סקרן ורחב אופקים, ואתגר את התפיסות הקדומות של הווארד לגבי הומואים, יהודים, ישראלים, ואנשים בכלל, שוב ושוב. מקופנגן החלו לסייר באיים הקטנים, להשתתף במסיבות (מיכאל חשש בהתחלה שהווארד, שהיה נהנתן לא קטן, יוכיח עצמו כפרפר כמו אבי; הוא התענג לגלות שהווארד אחד האנשים הכי נאמנים שאפשר לדמיין), לטייל ביחד, ולעשות אהבה. הם לא נמאסו אחד על השני – להיפך. עם מעבר הזמן החלו לדבר יותר ויותר על העתיד: מיכאל רצה שהווארד יעלה לישראל, הם דיברו על לבנות בית בקיבוץ, לאמץ ילדים או להיות משפחה אומנת, להפוך לפעילים פוליטיים (אם כי הווארד נשאר ימני, ומיכאל נשאר שמאלני, הם הסכימו שאם שניהם יהיו פעילים, זה יאזן אחד את השני). הם רבו, הם הסכימו, הם חיו אחד עם השני... ואז, ב-1 באפריל, 2007, ליבו הפגום של מיכאל הפסיק לדפוק, והוא מת בשנתו. הווארד קם בארבע בבוקר, קופא מקור, קם לסגור את החלון, הסתובב להגיד משהו לבן זוגו, ומצא אותו קר כמו האוויר בחוץ.
מבחינת הווארד היה מדובר בבדיחה אכזרית. אגרוף בבטן מאלוהים, שאמור להעניש אותו על משהו, אם כי לא היה לו ברור על מה. בשבועות הראשונים הוא חשב הרבה על התאבדות; קפיצה לים, שחייה הרחק הרחק מהחוף, ואז לתת לגלים לסיים את הכאב. איכשהו, הוא עבר להעלים את הרגשות שלו – במקום לחשוב על מה שקרה, ולעכל את האובדן של מיכאל, המשיך לתכנן את החיים שלהם כאילו מיכאל מעולם לא מת, וכאילו הווארד מעולם לא חי.
בחורף 2007 מיכאל יעקובי חזר לישראל. הוא הלך למשרד הפנים והוציא תעודת זהות חדשה, כי שלו הלכה לאיבוד בתאילנד. הוא נרשם ללימודי מזרחנות ולימודים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ופתח חברת ייעוץ בירושלים. הוא כתב מאמרים עבור מרכז שלם, הצטרף ל“רוח החדשה”, קנה מנוי לבית“ר (אם כי לא הלך לאף משחק, כי הוא לא אוהב כדורגל). הוא התחיל להרשים את האנשים שצריך להרשים בירושלים ותל-אביב כדי להיות מוזמן לסוג הפגישות שבהן מדברים על ישראל, על ערבים, ועל מה אפשר לעשות בנוגע אליהם. כעת מיכאל גר בהרצליה, מלמד קורס במרכז הבינתחומי בנושא “יחסי כוח במזרח התיכון”, משלים בעצלתיים חובות לתואר שני בלימודי יהדות (נושא התזה שלו, “אלימות אינהרנטית בפולחן הדתות האברהמיות”), ומשתתף בשלושה פורומים בשבוע, לפחות, בנושאי חוץ וביטחון. הוא לובש חליפות אפורות ועונד שעון יקר, הוא נוסע במרצדס של אריה, ופעם בחודש-חודשיים מתגנב לשרתון סיטי-טאוור, שוכר סויטה במזומן תחת שם בדוי, ומפנק את עצמו. אבל כשהוא עומד לבד מול המראה, ערום ומיוזע אחרי שנער הליווי הלך, שתוי אחרי ארבע כוסות גלנפידיך ובאמצע החמישית, הוא מרשה לעצמו לפעמים לחשוב על עצמו באנגלית, לדמיין את בן זוגו שמת בתאילנד מסתכל עליו מהצד. לפעמים הוא מדמיין שיחות איתו, חוזר על שיחות שהיו להם בתאילנד כמעט מילה במילה, על התוכניות שלהם לבנות בית בקיבוץ ולגדל עדר של ילדים; לפעמים הוא מדמיין שיחות חדשות – ובסופן תמיד בן-זוגו שואל, בעיניים רכות ומלאות אהבה “עד מתי תוכל להמשיך ככה, הווארד? אתה יודע שזה הורג אותך מבפנים; מה יהיה הסוף איתך?” אף פעם אין לו תשובה.
