זו גרסה ישנה של המסמך! לחיצה על כותרת המסמך תציג את גרסתו הנוכחית.
לילי 2007/07/23 19:54
רק לציין בצורה תרבותית, שמלינה התחילה ראשונה.
שמעון גמזו 2007/07/23 20:58
זה מה שאתם אומרים תמיד, אבל אף-אחד כבר לא מאמין לכם.
טרוריסטים.
לילי 2007/07/23 23:02
הכאב שלך מובן בהחלט.
לילי 2007/07/29 23:31
כתוב לי איפשהו שהשיר מתייחס לישעיהו (ו 5), שתפס את עצמו כטמא ופסול מלשרת בקודש וזכה במעמד ההקדשה שלו לטיהור, על ידי אחד השרפים (בניגוד לדובר בשיר שלא זכה ונשאר טמא) .
אני 2007/07/30 03:39
כמובן. קדוש קדוש קדוש, וכל הקטע הזה. הטריפ של ישעיהו.
ביאליק מאד אוהב את ישעיהו, ואת הקטע הספציפי הזה במיוחד. השווי, לדוגמא, את פתיחת השיר “דבר” (“את-רצפת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא”).
השיר הזה בכלל רווי בהתייחסויות מקראיות, משנאיות ותלמודיות, כדרכו של חיים-נחמן. תהלים, בבלי, איוב ולא מעט תהלים. וכמובן סיפור נח (“יוני הזכות” וכל זה).
רק חשוב לציין שהדובר לא נשאר טמא. יש לו ציפורים וילדים להיטהר בם. עובדה שבסוף ביאליק הצליח לכתוב שירים.
לילי 2007/07/30 18:13
נכון שלא נשאר טמא, אבל עדיין מבטא איזו תחושת נחיתות והסתאבות, שקיימת בהרבה שירים של ביאליק, ניתוק מהמקור מהחזון, דבר שכביכול משתק את הנביא/המשורר. זה גם מזכיר את המאמר המצוין שלו, גילוי וכיסוי בלשון ואת הטענה שהמילים מדרדרות מהמקור הטהור לכדי קליפות ריקות. גם בשיר הוא מוצא את המפלט בציפורים ובילדים, בהבעה לא לשונית.
ההוא 2007/07/30 18:47
אז איך העובדה שבסוף הוא מתנקה (בעזרת הילדים והאפרוחים) מסתדרת עם מלינה?
אני 2007/07/30 19:18
נחיתות והסתאבות בתחילת השיר, בהחלט, אבל בסוף הכל מסתדר. אני לא חושב שהשורה האחרונה נכתבה בטון יגע או מסואב, אלא להיפך - בהתרוממות רוח התואמת לחלוטין את השורה הראשונה.
שימי-לב שגם בגלוי וכסוי (שאני, אגב, הקלדתי במו מקלדתי לטובת פרוייקט בן-יהודה, ושיצא לפי דעתי באותה שנה עם “חלפה על פני”) ביאליק לא מציג תאוריה אנטרופית או התנוונותית. התדרדרות המלים היא ענין שולי, סימפטומאטי: “אין מהרהרים אחרי מידות הטבע”, ו“אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קלפת המלה…”. עיקר המסה נוגעת בסיבה שמאחורי הסימפטום, בכך שכל מלה, למרות היותה “בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח” אינה אלא כסוי. שקר. בחזקת שטר-חוב על שטר-חוב, “והחוב אינו בא לידי גובינא לעולם”.
כך בשפה, כך בשירה, כך בחיים. המלים מסואבות מראש, וטוב שכך, כי אותו סאוב נושא בחובו את זרע חורבן המלה, ורק אותו חורבן מאפשר לנו להציץ, רק לרגע, אל מעבר לסף. “חלפה על פני” הוא מעין קריקאטוריזאציה של התהליך - מן התהום, דרך הרפש, ואז - בעזרת מקלחת מהילדים - בחזרה אל התהום הטהורה, הקדם-מילולית, שרק המגע בה מעניק לשיר שאתה קורא - גבב של מלים מרופשות - זכות קיום (“כל יצירת רוח שאין בה מהד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם”, מסיים ביאליק את המסה).
