הילדים לא הבריזו. אולי כי הם היו נרגשים מהסשן הקודם, אולי כי שיחקנו אצל חמון. כך-או-כך, כיף לשחק שבוע אחר שבוע.

אנחנו מתחילים עם שחר, בדרך לסילברשור. הילדים יודעים שהם גילו סוד גדול בסשן הקודם והם לא מפסיקים להתלחשש בינהם. יום של רכיבה עובר עליהם ברוגע יחסי, אבל בערב, כשהם מתארגנים לקראת שינה, לופטיק מגלה שדבש נעלמה.

הוא דואג לדבש מאד, אבל אפילו יותר משהוא דואג הוא חש אשמה על שלקח לו המון זמן לשים-לב לחסרונה. אני מנסה להחמיר את המצב ומזכיר לקוקילפטילה שלופטיק באמת נורא מזניח אותה בזמן האחרון. פעם הוא היה מבלה איתה שעות, אבל מאז שהוא התחיל לצאת להרפתקאות עם חבריו החדשים הוא פשוט שכח ממנה. אני הייתי מזכיר אותה פעם בסשן, בצורה מנדאטורית, אבל הקוקילפטילה אף-פעם לא התייחס אליה יותר-מדי - מן הסתם כי הוא לא באמת רגיל לכך שיש לו עכברה - ועל פאשלות של הקוקילפטילה לופטיק נאלץ לשלם. באשמה.

ואז אני מזכיר ללופטיק שהוא ראה את הנחש של סוניה מביט בדבש במבט עורג מוקדם יותר. ואז הוא נגנב.

הוא רץ אל סוניה ומתחיל לתחקר אותה. סוניה מתייחסת קצת בביטול לדאגותיו. היא מבטיחה לו שהנחש שלה לא עשה לדבש כלום, ואפילו מסכימה לשלוח אותו לרחרח מסביב. סוניה שולחת את הנחש ולופטיק מתיישב לידה ומחכה כמו איזה טפיל, מה שקצת מרגיז אותה. “אם אתה כל-כך דואג לעכברה שלך, אולי תלך גם אתה לחפש אותה”, היא אומרת, ולופטיק קם והולך למצוא את גינזו, שיעזור לו לחפש.

גינזו ישן. לופטיק מנער אותו בדחיפות: “גינזו! גינזו! קום מהר! דבש נעלמה! בוא לחפש אותה”. בתחילה גינזו לא מגיב, אבל אחרי עוד כמה טלטולים הוא מתרומם באיטיות, מחייך חיוך רווי שינה, מצמצם קצת את עיניו דמויות הסהר, מתהפך לצד השני וחוזר לישון. גם טר לא מצליח להבין למה לופטיק עושה כזה ענין מהמכרסמת שלו, אז לופטיק נעלב והולך לחפש את דבש בעצמו. והוא לא מחפש מסביב למחנה או משהו כזה, הו לא, לא לופטיק. יש לו הרגשה שדבש נפלה איפשהו בדרך, אז הוא מחליט לחזור על עקבותיו וללכת לחפש את דבש בכיוון הכללי של פונטרדאן. בחושך. בעצמו. אפילו לפיד הוא לא לוקח.

זו הפעם הראשונה שלופטיק נמצא לבדו בחיק-הטבע, מתחת לירח המלא, וזה מוצא-חן בעיניו. אופפת אותו תחושה עזה של התחברות, של שייכות, והוא מצליח למצוא כל-מני עקבות שאינם קשורים לדבש בשום צורה; לא בטוח שלופטיק עצמו מבין את זה עדיין, אבל לקורא המסור נהיר כי הוא מגלה כשרונות יוצאי-דופן בתחום הגששות.

בינתיים טר וגינזו מפתחים דאגה של ממש לשלומו של ידידם הנעדר, ויוצאים בעקבותיו תוך ניפוף לפיד נמרץ וקריאות “לופטיק! לופטיק!”. מאחר שהם אינם מתעכבים לבדוק עקבות, הם מתקרבים אל לופטיק במהירות, אבל לופטיק נעלב אז הוא נשאר בשקט ולא נותן שום סימן חיים עד שהם ממש דורכים עליו, ואז הוא מסתובב ותוקע בהם מבט פולני והשלושה מתחילים לריב בלהט ובמרץ תוך כדי הליכה. אין שום סימן לדבש, אבל אחרי עוד כרבע שעה הם קולטים מין חורבה מטה ליפול במרחק מה מהדרך. כאיש אחד הם יורדים מהדרך והולכים לכיוון החורבה, השד יודע למה.

לקח עוד כמה סשנים עד שגולה הבינה והסבירה לי מה בדיוק הלך שם, ובעוד הרבה מקרים אחרים.

אחד הדברים המגניבים ביותר במשחקי-תפקידים הוא מגוון האפשרויות הבלתי-נדלה. ברוב משחקי המחשב, כשאתה פוגש מפלצת יש לך מספר מאד מוגבל של תגובות אפשריות. מספר מוגבל של כפתורים ללחוץ עליהם, אך במשחק-תפקידים אתה מוגבל רק על-ידי הדמיון של השחקנים. אתה יכול לנשק את המפלצת, אם אתה רוצה. אתה יכול לנסות לעשות כל דבר.

הילדים מבינים את זה. הקרבות שלהם נוטים להיות מקוריים עד כדי אבסורד, ומוצלחים. מה שהם עדיין לא מבינים זה שמה שנכון לגבי סיבוב קרב בודד נכון גם לגבי העלילה. הם לא מבינים שאין באמת סיפור קבוע ושאנחנו מייצרים את העלילה יחד. חורבות קיימות כי הן חלק מהנוף, ורק אם הדמויות יחקרו אותן הן יהפכו להיות חלק מהסיפור.

בקיצור, בשלב הזה הם חושבים שאם אני אומר שיש חורבות, אז הן חייבות להיות חלק מהסיפור וצריך ללכת אליהן.

כשהם מתקרבים לחורבה, לופטיק מבחין בתנועה בצללים. הוא מציץ מאחורי פיסת חומה רצוצה. העקרב הצהוב הענקי שנמצא מאחוריה מגלגל עשרים ולופטיק מוצא את עצמו תוקע מבט נדהם בכמעט עשרה סנטימטרים של עוקץ שננעצים בעצם-החזה שלו. הארס צורב את דרכו פנימה בעוד ההיט-פוינטס דולפות ממנו החוצה כמו טרפנטין מספל קל-קר. ברכיו של לופטיק פקות והוא צונח אל הקרקע.

טר צורח, מניף את חרבו ותוקף את העקרב. גינזו מזנק על גבו של העקרב ומתחיל להכות בו עם שני הגרזנים שלו. לופטיק ממשיך לשכב על האדמה כפצוע בקי ורגיל.

גינזו פתאום מבין שלשבת על גב של עקרב זה לא כזה רעיון מוצלח והוא מתגלגל אל הקרקע שניה לפני שהעקרב מספיק לעקוץ אותו. טר מכה בעקרב פה ושם, אבל לא מצליח לחדור את השריון הטבעי העבה שלו. לופטיק שוכב על האדמה ונאנק בכאב.

גינזו מנסה לקצוץ לעקרב את הזנב, אבל לא ממש מצליח. העקרב וטר מצליבים חרבות - חרב ועוקץ, ליתר דיוק - ואף-אחד מהם לא פוגע באחר. רק בשלב הזה לופטיק מחליט לשים את החשבונות האישיים ואת הפולניות בצד. הוא מותח את הקשת שלו, ומתנוחת שכיבה, תוך אנחות, גניחות וגידופים, הוא משלח בעקרב חץ אחרי חץ עד שהוא מחסל אותו.

“כך יאה וכך נאה” - אני מסביר לאחי הקטנים - “הגנב צריך להשאר מאחורה, במקום בטוח, ולהתקיף מרחוק או מאחור בזמן שהלוחמים נמצאים בחזית וסופגים את הנזק”, אבל חמון מעיף בי מבט של “זה ממש לא הזמן להטיף מוסר, יש לי פה חבר פצוע” ואני שותק בזמן שגינזו וטר סוחבים את לופטיק הגוסס בחזרה למחנה, בתקווה שאנטון יוכל לטפל בו.

כשהם מגיעים בחזרה למחנה לופטיק כבר חסר-הכרה. הם ניגשים לאנטון, השקוע באותו זמן בשיחה ערה עם דבש שיושבת בנחת על המטה שלו ומספרת לו עד כמה לופטיק מזניח אותה. אנטון מטפל בלופטיק ומכריז שהוא יחיה, גם אם הוא יזדקק לעוד שבוע של מנוחה לפחות. פיקו גוער בילדים על התנהגותם חסרת-האחריות. הוא לא ממש רוצה לעזוב אותם לבדם באמצע השממה, אבל הוא לא מוכן לאבד שבוע שלם בגלל השטות הזו. לבסוף הוא מסכים להשאר במחנה עוד יממה אחת בזמן שהילדים בונים מין אלונקה שמתחברת לסוסים שלהם ושמאפשרת להם לסחוב את לופטיק בעצמם.

לופטיק, מצידו, נהנה מהבזקי הכרה מעורפלים, ובאחד מהם הוא מבקש לדבר עם חבריו. נראה לו שהוא פתר איזו תעלומה גדולה: סוניה היא זו שאמרה לו ללכת לחפש את דבש. אמנם היא התכוונה שהוא יחפש את העכברה בתחומי המחנה במקום לעמוד במקום כמו פוץ ולחכות שהנחש שלה יעשה את כל העבודה עבורו, אבל בשביל שרלוק לופטיק זה מספיק. סוניה, לדעתו, ניסתה להוביל את שלושתם למוות וודאי. אין לסמוך עליה. הוא חייב להזהיר את חבריו. אז הוא מזהיר את טר, והוא מזהיר את גינזו, ואז, בדמדומי הקדחת, הוא מזהיר גם את אנטון שאומר לו לשתוק וללכת לישון.

מאוחר יותר לופטיק מבין שהוא יצא (שוב) קצת טמבל ומנסה להתנצל בפני אנטון. תוך כדי התנצלות נפלט לו איזה דיבור על הגזרה החטובה של סוניה ואנטון מפנה אליו מבט זועף: “תיזהר איך שאתה מדבר על אחותי”, הוא אומר, ולופטיק מתנצל שוב ואומר שסוניה היא פשוט “חמד של בחורה”. אנטון מתאפק לא להרביץ לו. לבסוף החבורה של פיקו סולחת לילדים על התנהגותם הפרועה (ללמדך שאנשים אף-פעם לא לומדים) והם ממשיכים במסע. עוד כשבוע עובר עליהם ברכיבה איטית דרך גבעות, אבל עושה רושם שהם יגיעו בזמן למרות הכל.

אחרי שבוע לופטיק כבר כמעט בריא. לקראת ערב, בזמן שכולם מתארגנים לחנית לילה על איזו גבעה מוריקה, לופטיק קולט משהו באופק. כמו ציפור גדולה. ממש גדולה. הוא קורא לגינזו, שמביא איתו את טר, שקורא לסוניה, שקוראת לפיקו, ותוך רגע כולם מסתכלים וממלמלים ומצביעים לכיוון הציפור ההולכת ומתקרבת, הולכת וגדלה. ואז הם קולטים. זו לא ציפור. זה דרקון. ולפני שמישהו אפילו מספיק להגיד משהו הוא כבר עובר מעליהם, בגובה של פחות מעשרים מטרים. ועל המפלצת יושב בן-אדם, עם שריון וגלימה שמתנפנפת ברוח, שמניף את ידו לעברם במחווה לא ברורה.

מחווה או לא מחווה, זו פאקינג מפלצת אדירה שעוברת במרחק יריקה. כולם משתוחחים כשהדרקון עובר, וטר ולופטיק ודרן מגדילים לעשות וממש משתטחים על הדשא. דרן עושה קולות של חיפושית-משה-רבנו ומבעט ברגליו הקצרות אנה ואנה, לופטיק פולט ציוצי אימה נרגשים, וטר רק בקושי מצליח להחזיר לעצמו את השליטה על פעולת הסוגרים בגופו. היחיד שלא מאד מתרשם הוא גינזו. הוא לא יודע איך ומתי ואיפה, אבל זה לא הדרקון הכי מפחיד שהוא הספיק לראות בחייו הקצרים. הוא כבר ראה משהו הרבה יותר גרוע. בים. סוג של שלווה ממלא את גופו הזעיר. סוג של השלמה. של שימת מבטח. של שיבה הביתה.

ואז זה עובר לו.

סוף סשן.