הילדים לא הבריזו. אולי כי הם היו נרגשים מהסשן הקודם, אולי כי שיחקנו אצל חמון. כך-או-כך, כיף לשחק שבוע אחר שבוע.

אנחנו מתחילים עם שחר, בדרך לסילברשור. הילדים יודעים שהם גילו סוד גדול בסשן הקודם והם לא מפסיקים להתלחשש ביניהם. יום של רכיבה עובר עליהם ברוגע יחסי, אבל בערב, כשהם מתארגנים לקראת שינה, לופטיק מגלה שדבש נעלמה.

הוא דואג לדבש מאד, אבל אפילו יותר משהוא דואג הוא חש אשמה על שלקח לו כל-כך הרבה זמן לשים-לב לחסרונה. אני מנסה להחמיר את המצב ומזכיר לקוקילפטילה שלופטיק באופן כללי מזניח אותה נורא בזמן האחרון. פעם הוא היה מבלה איתה שעות, אבל מאז שהוא יצא להרפתקאה עם חבריו החדשים נראה שהוא פשוט שכח ממנה. אני הייתי מזכיר אותה פעם בסשן, בצורה מנדאטורית, אבל הקוקילפטילה אף-פעם לא התייחס אליה יותר-מדי - מן הסתם כי הוא לא באמת רגיל לכך שיש לו עכברה - ועל פאשלות של הקוקילפטילה לופטיק נאלץ לשלם. באשמה.

ואז הוא נזכר שהוא ראה את הנחש של סוניה מביט בדבש במבט עורג מוקדם יותר. ואז הוא נגנב.

הוא רץ אל סוניה ומתחיל לתחקר אותה. סוניה מתייחסת קצת בביטול לדאגותיו. היא מבטיחה לו שהנחש שלה לא עשה לדבש כלום, ואפילו מסכימה לשלוח אותו לרחרח מסביב. סוניה שולחת את הנחש ולופטיק מתיישב לידה ומחכה כמו איזה טפיל, מה שקצת מרגיז אותה. “אם אתה כל-כך דואג לעכברה שלך, אולי תלך גם אתה לחפש אותה”, היא אומרת, ולופטיק קם והולך למצוא את גינזו, שיעזור לו לחפש.

גינזו ישן. לופטיק מנער אותו בדחיפות: “גינזו! גינזו! קום מהר! דבש נעלמה! בוא לחפש אותה”. בתחילה גינזו לא מגיב, אבל אחרי עוד כמה טלטולים הוא מתרומם באיטיות, מחייך חיוך רווי שינה לעבר לופטיק, מצמצם קצת את עיניו דמויות הסהר, מתהפך לצד השני וחוזר לישון. גם טר לא מצליח להבין למה לופטיק עושה כזה ענין מהמכרסמת שלו, אז לופטיק נעלב והולך לחפש את דבש בעצמו. והוא לא מחפש מסביב למחנה או משהו כזה, הו לא, לא לופטיק. יש לו הרגשה שדבש נפלה איפשהו בדרך, אז הוא מחליט לחזור על עקבותיו וללכת לחפש את דבש בכיוון הכללי של פונטרדאן. בחושך. בעצמו. אפילו לפיד הוא לא לוקח.

זו הפעם הראשונה שלופטיק נמצא לבדו בחיק-הטבע, מתחת לירח המלא, וזה מוצא-חן בעיניו. אופפת אותו תחושה עזה של התחברות, של שייכות, והוא מצליח למצוא כל-מני עקבות שאינם קשורים לדבש בשום צורה. אחרי כמה זמן טר וגינזו מתחילים לדאוג ויוצאים בעקבותיו כשהם מנופפים בלפיד וקוראים “לופטיק! לופטיק!”

טר וגינזו אינם מתעכבים לבדוק עקבות, אז הם מתקרבים אל לופטיק במהירות, אבל לופטיק נעלב אז הוא נשאר בשקט ולא נותן שום סימן חיים עד שהם ממש דורכים עליו, ואז הוא מסתובב ותוקע בהם מבט פולני והשלושה מתחילים לריב בלהט ובמרץ תוך כדי הליכה. אין שום סימן לדבש, אבל אחרי עוד כרבע שעה הם קולטים מין חורבה מטה ליפול במרחק מה מהדרך. כאיש אחד הם יורדים מהדרך והולכים לכיוון החורבה, השד יודע למה.

לקח עוד כמה סשנים עד שגולה הבינה והסבירה לי מה בדיוק הלך שם, ובעוד הרבה מקרים אחרים.

אחד הדברים המגניבים ביותר במשחקי-תפקידים הוא מגוון האפשרויות הבלתי-נדלה. ברוב משחקי המחשב, כשאתה פוגש מפלצת יש לך מספר מאד מוגבל של תגובות אפשריות. מספר מוגבל של כפתורים ללחוץ עליהם. אך במשחק-תפקידים אתה מוגבל רק על-ידי הדמיון של השחקנים. אתה יכול לנשק את המפלצת, אם אתה רוצה. אתה יכול לנסות לעשות כל דבר.

הילדים מבינים את זה. הקרבות שלהם נוטים להיות מקוריים עד כדי אבסורד, ומוצלחים. מה שהם עדיין לא מבינים זה שמה שנכון לגבי סיבוב קרב בודד נכון גם לגבי העלילה. הם לא מבינים שאין באמת סיפור קבוע ושאנחנו מייצרים את העלילה יחד. חורבות קיימות כי הן חלק מהנוף, ורק אם הדמויות יחקרו אותן הן יהפכו להיות חלק מהסיפור.

בקיצור, בשלב הזה הם חושבים שאם אני אומר שיש חורבות, אז הן חייבות להיות חלק מהסיפור וצריך ללכת אליהן.

• עקרב ענק, לופטיק נפצע, חושד בסוניה
• אלונקה, דרקון
• מגיעים לסילברשור
• נפרדים מהחבורה של פיקו

~~DISCUSSION~~