נפגשנו אצל עדנה ביום ו', בדיוק שבוע אחרי הסשן הקודם. אני עדיין נדהם בכל-פעם שזה קורה. אחרי כמה זמן הצטרפה אלינו גולה, ומאחר שהדמויות נמצאות בסילברשור, על שפת-הים, שמענו בעצתו של הקוקילפטילה והלכנו לשחק בחוף גורדון.

מאוחר יותר הסתבר שהקוקילפטילה רצה לשחק על החוף רק כי הוא קבע שם עם חתיכה. מאד מתאים לקוקילפטילה לקבוע פגישה בזמן שאנחנו משחקים. אין לזה צורה ולפי דעתי הוא צריך להתבייש, ברצינות, אבל למזלנו הבחורה הספציפית הזו, אליה שמה, דווקא שמחה להצטרף למשחק בתפקיד אורח.

את הסשן הקודם סיימנו כשהילדים מגלים את הסוד הגדול שלהם לפיקו, ובחדר משתרר ריח מתקתק - בדיוק כמו הריח שהתפשט בלשכה של דאגוברט הינטרבון אחרי שהוא גילה את הסוד הגדול שלהם; ולפני שהוא נעלם למרומים.

הילדים מחברים אחת ועוד אחת ומגיעים - אחרי מאמצים מנטאליים עצומים - לשתיים עגלגל: הסוד שלהם קטלני, וזה אומר שפיקו נמצא בסכנה. “אנחנו חייבים לצאת מפה!”, מצווח גינזו. טר תופס את ידו של פיקו ולופטיק אומר לו שאין זמן להסברים. פיקו שוקל את האפשרויות במשך חלקיק שניה ומהנהן. הוא מחליט לסמוך על הילדים למרות שמקנן בו חשד עמוק (ומוצדק!) שזו תהיה ההחלטה האחרונה שלו.

אין להם צללית של מושג לאן ללכת, הם פשוט מנסים להתרחק, אבל הריח המתקתק ממשיך לעמוד בנחיריהם גם כשהם יוצאים מהחדר. וגם כשהם יוצאים מהפונדק. וכשהם נכנסים לאורוות. וכשהם יוצאים בדהירה על סוסיהם. ובערך במרחק של דקת רכיבה מהאורוות פיקו פשוט נשלף מהאוכף שלו אגב זעקה וממריא למרומים. הוא הופך לנקודה קטנה ושחורה ואז נעלם. יחד עם הריח המתקתק והדי זעקתו האחרונה.

רגע של דממה נוחת על הילדים. הם חוזרים לחדר של פיקו (בדימוס) אבלים וחפויי ראש ומוצאים שם את סוניה ואנטון ששואלים אותם בעליצות היכן פיקו. במקום תשובה לופטיק מזיל דמעה. “תראו”, הוא אומר, “יש לנו סוד. סוד גדול. סיפרנו אותו להינטרבון, והוא מת. ואז סיפרנו אותו לפיקו, וגם הוא מת.”

סוניה ואנטון בשוק, אבל הם מחליטים מיד שהם לא רוצים לדעת מה הסוד הגדול. מה שכן, הם רוצים לספר על המקרה הנורא לשאר החבורה, והם רוצים שהילדים יהיו שם. בינתיים גם נהיה קצת קריר בחוץ, אז החלטנו ללכת לבית של חמון ולהמשיך את המשחק שם. בדרך גולה שיחקה את סוניה, אני שיחקתי את אנטון ויחד חקרנו את גינזו בזמן שהקוקילפטילה נגרר הרחק מאחור יחד עם החתיכה שלו ועם החגזר.

אנחנו מרצים לגינזו במשך שעה קלה על טיבה של התנהגות אחראית, ואז החגזר מופיע מאחורינו, מטפס במהירות שיא את המדרגות של כיכר אתרים. הוא מגיע חסר נשימה לכיכר ומתמוטט על הרצפה. כשאנחנו עוברים לידו הוא מסביר לנו שהקוקילפטילה הבטיח לקנות לו ארטיק אם הוא יגיע לפנינו לראש המדרגות - וישאיר את הקוקילפטילה לבד עם החתיכה. אין לו בושה, לקוקילפטילה הזה. בכל-אופן, אנחנו נמצאים באמצע שיחה אינטנסיבית בתוך המשחק ואני מסביר לחגזר שאם הוא רוצה להצטרף אליה הוא חייב לעשות זאת בתור טר. החגזר שוקל את האפשרויות במשך חלקיק שניה ומהנהן. אני חייב להודות שהשיחה לא היתה מעניינת במיוחד, בעיקר הטפות מוסר ואזהרות, אבל גם חמון וגם החגזר ממש ממש נכנסו לדמויות שלהם. תענוג.

המשכנו לשחק עד שהגענו למגורי החמון, שם ישבנו וחיכינו - תוך כדי משחק - להגעתם של לופטיק ודבש; וכשהם סוף-סוף הגיעו הם השתלבו במשחק באופן מיידי. שתי דקות אחריהם הגיעו גם סאנצ'ז ודרן והילדים נאלצו לספר שוב את סיפורם העגום והחלקי.

סוניה די מדוכדכת ורוצה לחתוך מכל העסק, ואולי גם מחיי ההרפתקאות באופן כללי. אנטון חושב שצריך לבדוק מה קרה, ואם אפשר להמשיך את תוכניתו המקורית של פיקו ולהגיע לארכיפלג. סאנצ'ז עצוב מאד, אבל אין לו לאן ללכת, אז הוא מוכן ללכת אחרי מי שלא יהיה. דרן בהכחשה מוחלטת, הוא לא מוכן לקבל את מותו של פיקו בשום פנים והוא נחוש ללכת לחפש אותו - אפילו אם הוא יאלץ לעשות זאת לבד. הוא מוסיף ומציע שהילדים יגלו למישהו את הסוד ושהם יעקבו אחריו ויראו לאן הוא נחטף, ואנטון אומר - בחצי בדיחה - שאולי אפשר לגלות את הסוד לדבש.

“לא”, פוסקת דבש נחרצות, “נמאס לי לשתף פעולה עם התוכניות הטפשיות שלכם, נמאס לי שאתם שולחים אותי בשליחויות מבזות, ובמיוחד נמאס לי מכל המלחמות שלכם - אני עכברה שוחרת שלום ואני רוצה שתכבדו את הדעות שלי!”

כולם משתתקים. לופטיק מחוויר כסיד. באמת, מי שלא ראה גנב שמגלה לפתע שהעכברה שלו יודעת לדבר לא ראה מחזה מלבב מימיו. מטר של שאלות ניתך על דבש, ומהתשובות שלה ניתן ללמוד שהיא ליקקה איזה שקוי קסום במשרד של דאגוברט הינטרבון, בזמן שאף-אחד לא שם-לב, ושמאז היא הפכה קצת יותר מודעת לעצמה ואף קנתה את כישרון הדיבור. כולם רוצים לדעת עוד, אבל לופטיק מתנער, מתנצל ומבקש שיותירו אותו לבד עם העכברה המדברת.

אף-אחד מהנוכחים לא רוצה להצטייר כחסר רגישות כלפי יחסי אדם-עכבר, אז אני קם ולוקח את חמון ואת החגזר לחדר אחר בזמן שהדמויות שלהם הולכות ללגום דבר של מה בכך בממזגה שבקומה התחתונה יחד עם ההוביט דרן. גולה נשארת עם הקוקילפטילה ועם אליה על תקן די-אם.¹⁾

טר, גינזו ודרן יושבים להם בפונדק ומשתכרים. טר וגינזו מוכי אשמה, ודרן ממשיך להכחיש את מותו של פיקו ולהעמיד פנים אמיצות, אבל למעשה הוא מתפרק לחתיכות מבפנים.

גינזו מוצא בפינת הפונדק מנדולינה גמדית ישנה ומתחיל לפרוט עליה מעדנות. טר מצטרף ומסלסל בקולו הענוג, דרן מוסיף קריאות נרגשות, ולפני שמישהו יודע איך זה קרה הילדים מחברים קינה נוגעת ללב על חברם האבוד²⁾:

גינזו: פיקו היה - חבר נאמן…
טר: עכשיו הוא יושב - על ענן…
יחד: אנחנו מקווים - שהוא לא מת…
טר: רק יושב - חושב ולומד…
דרן: פיקו! אל תלך! למה הלכת? פיקו! פיקו! פיקקווווו!
(פורץ בבכי תמרורים, שיכר ניגר מזוויות פיו ומטפטף על בהונותיו השעירות)

אחרי כמה סיבובים של קטרזיס טהור, הילדים מחליטים שהם חייבים להשמיע את השיר ללופטיק. הם לוקחים איתם את דרן ושלושתנו פורצים בחזרה לסלון כדי להשמיע ללופטיק את יצירת המופת. לופטיק מביט סביבו המום, אבל הילדים לא נותנים לו שהות לדבר. גינזו מורט את מיתרי המנדולינה והם מתחילים לשיר, כששוב השיר מסתיים באנחות כאב וזעקות שבר.

לופטיק לא מגיב. רק שותק, ועיניו דומעות. הוא נראה ממש ממש עצוב. עצוב מדי. ואז גינזו מעיף מבט מודאג סביב ושואל את השאלה הבלתי-נמנעת: “איפה דבש?”

“אין דבש”, לוחש לופטיק. “היא מתה. אני גיליתי לה והיא מתה”.

“מה גילית לה?” שואל גינזו.

לופטיק: “את הסוד. גיליתי לה והיא עפה לשמיים.”

גינזו: “מה, אתה בסדר? גילית לה שלכולנו יש את הקעקוע הזה על התחת?”

דרן: “על איזה קעקוע אתם מדברים?”

אני: “ריח מתקתק ממלא את החדר. משהו בין סוכר שרוף לפריחת היערה. סוף סשן עשירי.”