עובר שבוע, והופה, ארבעתנו נפגשים אצל חמון, כאילו ככה זה, כאילו באופן טבעי אנחנו באמת משחקים כל שבוע. ממש תור זהבצ'יק.

הנחנו את הגיבורים הקטנים שלנו אחרי שהם (הקטן שבהם, ליתר דיוק) מגלים להוביט תמים ושיכור את הסוד הנורא שלהם. הסוד שכל מי ששומע אותו נחטף למרומים ולא נראה שוב לעולם. הסוד שקטל, בינתיים, את דאגוברט הינטרבון, את פיקו ואת דבש.

אולי החלק הנורא מכל הוא שההוביט המסכן מבין בדיוק מה קורה סביבו. בכל האמור בפיזור ערפילי שכרות, אין לאימת המוות שום תחרות, ועיניו של דרן מצטללות חיש-מהר כשהוא מביט באימה לכל הכיוונים. הוא כל-כך מפחד שאין לו אפילו זמן לתקוע מבט מאשים בגינזו, שבלאו-הכי מפנה את עיניו הצידה בזוועה בעוד הריח המתקתק מתחזק והולך.

לופטיק, היחיד שלא שתה, הוא הראשון שמתעשת. “תחזיקו אותו חזק!” הוא אומר, ושולף חבל חזק מאחד השקים. גינזו רץ ונאחז בדרן, טר כורך את זרועותיו הכבירות מסביב לשניהם, ולופטיק ממהר לשזור קשר גנבים כפול מסביב לארבעתם. גופו הקטן של דרן מתחיל להרטיט ולהמשך בכח טמיר כלפי מעלה. טר מנסה לקרקע אותו, אך כל מאמציו עולים בתוהו והחבילה המרובעת ממריאה וטסה דרך תקרת החדר שמתנפצת בקול “קראק” עליז.

החבטה עזה כל-כך שארבעתם מאבדים את ההכרה לכמה שניות, וכשהם מתעוררים הם מוצאים את עצמם קשורים להוביט מפרכס די גבוה מעל סילברשור. לופטיק מאושר - מבחינתו הוא הולך למצוא את דבש, אבל טר וגינזו ודרן בפירוש נמצאים הרבה יותר גבוה ממה שהם היו רוצים. המצב, איך לומר זאת, רחוק מאידאלי. חמון אפילו מתוודה שנראה לו כאילו רגש האשמה של גינזו הניע אותו להקריב את חייו ברגע של רפיון שכלי (אני עושה כמיטב יכולתי לטפח את התחושה הזו). החגזר פשוט מניד את ראשו בעצב מצד אל צד.

נהיה קר. רוח. האדמה נעלמת מן העין. הסוף - כך נראה - קרוב. ואז פתאום השמיים נפתחים. כמו פרח. כמו אישה. משהו זז ומשהו נחדר ופתאום הם רואים אדמה קרוב מתחתיהם. חוליות אדמדמות ומזמינות. הזדמנות אחרונה. וגינזו לא מחכה להזמנה שניה. הוא עוזב את דרן, מחליק דרך הקשר, וצונח למטה. טר, שלא רוצה להשאיר את גינזו הקטון לבד, מחרה-מחזיק אחריו בצניחה חופשית, וברגע שהוא משתחרר מהקשר אין יותר מה שיהדק את דרן, וההוביט המפוחד ממשיך לטוס למרומים לבדו. לופטיק עוד מנסה להאחז בו, אבל אני אומר לו שזה בלתי-אפשרי ושהוא נופל למטה. הקוקילפטילה קצת מתרגז ומאשים אותי בכך שאני מוביל אותם באף.

אחרי נפילה קצת ארוכה מדי, שמעוררת בשלושה חששות עמוקים באשר לסיכויי ההישרדות שלהם, האדמה פוגשת אותם ברכות מפתיעה. מין חול אדמדם, אבקתי, שעולה סביבם בעננה גדולה. עוד לפני שכולם מתאוששים, לופטיק טורח להבהיר לגינזו שהוא ברוגז איתו כי הוא קילקל את הסיכוי שלו למצוא את דבש. גינזו מנסה להסביר ללופטיק שזה היה אינסטינקט גמדי בריא, ושגמדים לא נועדו לעוף. טר אומר משהו על זה שלופטיק סתם מרגיש אשם, כי הוא זה שגילה לדבש את הסוד ובכך חרץ את גורלה, אבל משום מה האבחנה הזו לא מעודדת את לופטיק כהוא זה.

אין שום-דבר חוץ מחול אדום מסביבם, אבל לופטיק מבחין בחולית תלולה במרחק והשלושה שמים פעמיהם אליה. הם מטפסים בשתיקה במשך שעה ארוכה מאד. למעשה, הם מאבדים קצת את תחושת הזמן, ולפרקים הם מוכנים להישבע באמת ובתמים שהם מטפסים על התלולית הארורה הזו כבר כמה ימים (בעיקר גינזו ורגליו הקצרות), אבל שלושתם כל-כך זועפים שהם מבכרים לטפס מאשר לדבר. למרבה המזל, אחרי נצח קצר הם מגיעים לפסגה, ואז הנוף המרהיב משכיח מהם לחלוטין את העייפות והכעס.

הרחק הרחק מתחתם נפרש משתח עצום של חול אדום, והשמש מנצנצת על התלוליות שבו כמו על גלים בים. בתוך הים האדום הזה קבועים איים, ועל האיים ערים קטנות ויישובים שנראים כמושבות נמלים מהגובה הזה. ואז טר מצביע על אחד האיים ואומר “אני לא מאמין! זה האי העגול! האי שהינטרבון סיפר לנו עליו!” ובלי לבזבז רגע נוסף (שהרי הוא מכיר כבר יפה יפה את שני חבריו למסע) הוא פוצח במסע הארוך אל האי העגול.

הפעם נעשית להם קפיצת הדרך. לפני שהם מבינים מי ומה הם כבר בתחתית ההר, ואז הם חולפים על פני איזה כפר, ועל פני עוד כפר, ואיזה חורש, ואיזה עץ עם ציפור ענקית, ואיזו עיר קטנה, ואז הם שם, באי העגול, פוסעים לתוך פונדק, ובשיא הנון-שלאנטיות שואלים את המוזג איפה זה “הארכיפלג”.

• קוסם מפחיד.
• פורצים למגדל (העצום).
• לופטיק משתק פסל-שומר.
• שומרים, קרב, חקירה. סוניה ואנטון מופיעים.
• ריקוד הישבנים.
• הקעקועים נעלמים - התעוררות.
• סוניה ואנטון (וסנצ'ז) עוזבים.

~~DISCUSSION~~