החגזר היה בחו“ל, ואח”כ חמון היה בסיני, אבל בסופו-של-דבר התקבצנו כולנו אצלי והמשכנו לשחק.

טר, לופטיק וגינזו, יחד עם ג'קורי וצובוק, מפליגים על השייח' חולוד בדרך לאסגרות'. הדרך אמורה להימשך כמה ימים, וכמעט כל לילה ג'קורי מוצא להם מעגן באחת מעיירות הנמל הפזורות על החוף. ג'קורי עצמו בדרך-כלל נשאר בסירה, יחד עם צובוק, בעוד הילדים יוצאים לעיר להצטייד ולעשות בלאגן.

כך הם מוצאים את עצמם בפונדק קטן בעיר ראטצ'ט, משתכרים ומלהגים כשלוש זקנות רכלניות ואלכוהוליסטיות. לופטיק, שנוטה ללקות בהתקפי פאראנויה לאור המאורעות האחרונים, מחליט שאיזה קבצן שיושב בפינה, בדיוק בצל, עם ברדס, ככה שאי-אפשר לראות לו את הפרצוף, מסתכל עליהם בצורה שהוא - כלומר לופטיק - לא מחבב. גינזו מעיף חצי מבט ומאשר את תחושת הבטן של הגנב - הקבצן הזה בפרוש תוקע בחבורה מבטים בלתי נעימים. הוא כנראה עוקב אחריהם. מי יודע מאיפה וממתי.

בלי לעשות הרבה רעש הם קמים, אחד אחרי השני, ועוזבים את הפונדק דרך הדלת האחורית. טר עוצר ליד עץ רענן ונותן שתן בזמן שלופטיק משגיח שגינזו לא יראה לו, ואז לופטיק קולט את הקבצן ממקודם יוצא מהפונדק והולך לאיטו לקראת פינת הרחוב, כאילו הוא מחפש משהו. השלושה נצמדים לצללים. הם מצליחים לעקוב אחרי הקבצן בדומיה במשך דקה או משהו כזה, אבל אז גינזו דורך בשלולית שטר הותיר ומפליט קללה בגמדית. הקבצן פונה לעברם מיד - “מי שם? מי זה הולך אחרי?”

לופטיק מזנק כמו פנתר ומצמיד את הצוואר של הקבצן לקיר. הקבצן צווח לעזרה, אבל לופטיק סותם לו את הפה. הקבצן מתחיל להראות סימני פאניקה ומנסה להכחיש בשיטתיות כל נסיון עקיבה מצידו, אבל הילדים לא קונים את השקרים שלו, והם נעשים אגרסיביים יותר עם כל הכחשה.

ואז מופיע בפינת הרחוב זאטוט, לא הרבה יותר מבוגר מגינזו, וקורא אליהם בקול גדול: “עיזבו אותו, נבלים!”

הילדים מתייחסים אליו בביטול ומנסים לנפנף אותו בתואנה שזה לא עניינו ושהוא בכלל לא מבין מה קורה כאן. הילד מתרגז ואומר להם שיעזבו את הקבצן תכף-ומיד, וטר אומר משהו כמו: “ומה תעשה אם לא, קטנצ'יק?”

מפה לשם מתחילות מכות, ומסתבר שלזאטוט יש לא מעט מה להציע בתחום. מה גם שלפתע מופיעים מאחורי טר עוד שני זאטוטים המביעים נכונות עזה להצטרף למערכה. אחד מהם ממש קטנטן ולא מאיים, אולי בן עשר, אבל האחר הוא מין יצור כבד-גוף ובריא-בשר שכזה שתופס תנופה לעברו של גינזו תוך פליטת נהמות זעם.

גינזו לא חושב פעמיים. הוא שולף את מרחבא ומטיל אותו בעוז אל-עבר חבית השומן המתקרבת, ואז, בדיוק כשהקצה של מרחבא פוגע בכח בבטנו של הזאטוט המאותגר משקלית, גינזו אומר את המלה הנכונה בגמדית ומרחבא עוצר. הזאטוט ממשיך עוד איזה חצי-מטר קדימה, מה ששם את מרחבא איפשהו בין הטחול של הזאטוט לבין הכבד שלו, מבפנים. לופטיק עדיין מחזיק את הקבצן (שהיה נראה די מבסוט עד כה) וטר בדיוק שולף סכין (הוא נאלץ לרכוש חרב חדשה אחרי העניין עם מפלצת החלודה וקשה לו להתרגל), אבל שניהם רואים את מרחבא חודר את העור. שניהם שומעים את פיצוח העצמות המחליא ואת נהמת הזעם הופכת לחרחור מבעבע של ילד שעדיין לא התחלף לו הקול. ואז לשקט.

אבל אין להם הרבה זמן לחשוב. שני הזאטוטים הנותרים מבינים פתאום שלא מדובר בתגרת רחוב, אלא בקרב לחיים ולמוות. הגדול מזיל דמעה ומלמל משהו - אולי תפילה - בעוד הקטן מתחיל להשליך אבנים חדות וצרחות חדות לא פחות בדיקנות מדהימה. הקבצן נאבק בלופטיק ומתחיל לצווח מלא גרונו, אז לופטיק שובר לו את המפרקת, שומט את גוויתו בצד ומתחיל לרדוף אחרי הילד הקטן שזורק על גינזו אבנים.

הילד הגדול יותר מתחיל לעשות מה שנראה כמו קסם דתי¹⁾ - כדור כחול בוהק מופיע מולו ומשתגר אלי לופטיק. לופטיק חוטף את הכדור ונמרח על הרצפה במצב קשה למדי בעוד גינזו חוטף אבן אחרי אבן, מה שבכלל לא עושה לו טוב.

טר מתנפל על הילד שעושה קסמים ומתחיל לחרוץ בו חריצים עם הסכין שלו. גינזו מנסה לתפוס את הילד הקטן ללא הצלחה מיוחדת, ולבסוף הוא מתמוטט על הרצפה כשפרצופו מכוסה דם וסימנים כחולים מפגיעות האבנים. לופטיק, שנשאר על הרצפה, דורך את קשתו ויורה לכיוון המזיק הקטן בשארית כחותיו. הוא מחטיא, אבל הילד הגדול יותר נבהל וצועק לקטן לברוח ולהזעיק עזרה. הקטן מעדיף לנקום את נקמת חבריו, אבל הגדול מתעקש והקטן נעלם לתוך חריץ באחת הגדרות.

עכשיו, כשמספיק דם נשפך, טר מנסה להרגיע את הרוחות. הוא מסביר לילד שזו היתה בכלל תאונה, ושבעצם הם חבר'ה טובים. הילד עוצר רגע ומתחיל לגעות בבכי. “אתם אנשים רעים! אחרת למה עשיתם את זה? למה בכלל נטפלתם לקבצן המסכן הזה מלכתחילה?”

“הוא לא קבצן מסכן”, מסביר לופטיק שבקושי מגרד את עצמו מהרצפה, “הוא טינופת והוא עקב אחרינו עוד מהפונדק”. “גמלין הזקן? עקב אחריכם?” שואל הילד כשהוא מצביע על גופתו של הקבצן. “אבל הוא היה הקבצן של העיירה שלנו! והוא היה עיוור! הוא לא היה יכול לעקוב אחריכם אם הוא היה רוצה!”

מה שנכון נכון, התבוננות מעמיקה בפניו של הקבצן המת, עכשיו שהברדס שלו מופשל אחורה, מגלה מחסור כמעט קומי בעיניים, רק שאת הילד הבוכה זה לא מצחיק. “אתם אנשים רעים, ואני, טיידן הכוהן²⁾, אני נשבעתי להלחם ברוע. אני אהרוג אתכם, או אמות בנסיון!“

טיידן הכוהן הצעיר מזנק על טר, שמשפד אותו כמו נתח פרגית על-גבי החרב שלו.

טר שולף את החרב מתוך הילד, מנקה אותה ומעיף מבט סביב: טיידן מפרכס בשלולית של דם, הקבצן שרוע לידו עם מפרקת שבורה, וכמה מטרים מהם עומדת באלכסון גופתו של הילד השמן שמוחזקת בתנוחה לא טבעית על-ידי מרחבא התקוע איפשהו בתוכו. גינזו ולופטיק לא נראים הרבה יותר טוב בעצמם, ובמרחק, אבל לא מאד במרחק, נשמעים קולות של הרבה אנשים מתקרבים. כנראה שהילד הקטן הזעיק עזרה.

אין הרבה מה לעשות. טר אוסף גמד על כתף אחת, גנב על השניה, ושם פעמיו אל השייח' חולוד.

ג'קורי מקבל את פניו של טר, שמסביר לו מאד בקצרה שהם נכנסו לצרות ושחייבים לברוח. ג'קורי בודק את לופטיק וגינזו בחפזה ומודיע לטר שהם זקוקים מאד לעזרה רפואית. טר נותן לו ערימת זהב קטנה וג'קורי הולך לאנשהו וחוזר עם טיפוס אפלולי שהוא מציג כקלריק. הקלריק נכנס לבטן האניה כדי לטפל בגינזו ולופטיק, בעוד ג'קורי מרים עוגן והשייח' חולוד עושה את דרכה לעבר אסגרות'.

לא נראה שג'קורי יודע מה הילדים עשו בראטצ'אט, אבל הקלריק מעביר מדי-פעם רמזים כאילו הוא דווקא כן יודע. מצד-שני, אולי הוא משקר. בכל-אופן, די מהר גם לופטיק וגם גינזו מרגישים הרבה יותר טוב. למעשה, גינזו מרגיש כל-כך טוב שהוא נזכר במרחבא, וטר נאלץ להסביר לו שעקב חוסר שליטה בשפה הגמדית הוא נאלץ להשאיר את מרחבא בתוך הילד השמן, ליד הפונדק בראטצ'אט, ושאפילו בהנחה שאת גוויתו של הילד השמן כבר פינו מהאזור, הדעת נותנת שמרחבא עדיין נמצא בדיוק באותו מקום, כי זה מה שמרחבא עושה.

גינזו לא מקבל את החדשות טוב במיוחד. שני גרזנים ופטיש מלחמה הוא כבר איבד בקרב עם ההיפוגריפים (ובאמת אני תוהה מה גרם לו, לגמד, להשליך את כל הכבודה הזו הימה), אבל זה לא דומה. גרזנים קונים מהר, ופטישי מלחמה לא חסר, אבל מרחבא הוא חפץ קסום, והוא באמת חתיכת מציאה מופלאה ושימושית ³⁾ מאין כמוה, ואף-אחד לא מאשים את גינזו על שהוא נסער. למעשה, הוא כל-כך נסער עד שהוא מתרומם ממיטתו, מדדה אל הסיפון, ומזנק באחת הימה - תוך שהוא שוכח לרגע עד כמה הוא מפחד ממים עמוקים.

לא ברור אם הוא מנסה לשים קץ לחייו, או לצוף בחזרה לראטצ'אט, אבל די ברור שלשחות הוא לא יודע. סערת הרגשות בקשר למרחבא שוכחת באחת מפני סערת רגשות חדשה: הפחד מהמוות. גינזו פתאום מבין למה הוא כל-כך מפחד ממים, וזה שהם מאד עמוקים, קרים ומלוחים לא משפר את המצב בכלל. הוא מג'עג'ע עם הידיים והרגליים, אבל קירות רטובים וקרים סוגרים עליו מכל עבר, והוא מרגיש איך המים חודרים לתוכו ומכבים את אש חייו. ואז נוחת עליו חבל מלמעלה. גינזו נאחז בחבל כפי שאדם טובע נאחז בחבל, רק קצר יותר. את הקצה השני של החבל מחזיק ג'קורי, מה שאומר שתוך חצי דקה גינזו מוצא את עצמו על הסיפון, מכוסה בשמיכה, כשלופטיק החרד עומד מעליו ושופך על ראשו הרטוב דליים של מלים. “אל תשתגע, גינזו, בסך-הכל מקל, זה לא שווה את זה, גינזו, אלו החיים שלך” וכיו”ב.

לאט לאט הגמד האובדני משתכנע ששחיה אינה הדרך היחידה להשיג את מרחבא, והוא מנסה את כחו בשתיה במקום. ואחרי כמה כוסות עולה במחו הזעיר תכנית שטנית: הוא מלמד את התוכי, צובוק, להגיד “המשך” בגמדית, ומשכנע אותו (תמורת שק של פיסטוקים וחמשים מטבעות זהב, אחרי דקות מייסרות של מקח וממכר) לעוף מעל לים, בחזרה לראטצ'אט, ולהביא את מרחבא בחזרה.

בשלב הזה, כשהם מתבוננים בצובוק נעלם באופק (בלי להגיד כלום לג'קורי), החגזר שואל אם צובוק בכלל יכול להרים את מרחבא, אבל אני אומר שאם גינזו הפעוט יכול להרים אותו, כנראה שגם צובוק יכול. ואני מעיר שהשאלה היותר גדולה היא אם צובוק, שאינו מורגל בתעופה למרחקים ארוכים, יצליח להגיע ליבשה לפני שהוא יתעייף ויטבע.

הטבח הראטצ'אט, על יסורי המצפון הבלתי-נמנעים, עוד לא לגמרי שקע במערכת שלהם, אבל הרמיזה שלי כאילו גינזו השיכור שלח את צובוק אל מותו מעירה בהם איזה הד של מוסר, והם מחליטים לגלות לג'קורי מה הם שיכנעו את צובוק לעשות. ג'קורי נראה קצת מודאג בהתחלה, אבל אז הוא מרגיע אותם: “צובוק תוכי גדול, וחכם, והוא יודע מה הוא עושה. והיבשה בכלל לא כל-כך רחוקה. הנה, אם תביטו לכיוון ההוא כבר אפשר לראות את אסגרות'”.

בנימה אופטימית זו מסתיים הסשן השלושה-עשר.