יום ה' היה נר חמשי של חנוכה. בנר הראשון נפגשנו כולנו ודיברנו על זה שביום ה' נשחק בשלוש, כרגיל. בסביבות שלוש-וחצי התחלתי לדאוג, אז צלצלתי לסלולרי של החגזר. הוא שמח לשמוע אותי, אבל התפלא מאד כששאלתי אותו אם האחים שלו כבר אספו אותו. מסתבר שבגלל חנוכה הוא לא הלך לבית-ספר ואין לו מושג על מה אני מדבר. אז צלצלתי לקוקילפטילה ואמא שלו ספרה לי שהוא הלך לעבוד (הקוקילפטילה מכלה את עתותיו כסדרן באחד מבתי-הקולנוע בעיר) וישוב רק בארבע. באקט של ייאוש צלצלתי למר גרבחוסה, שאכן היה בבית ונשמע כאילו הערתי אותו מנמנום איכותי במיוחד. “אוי! שכחתי! מה, כולם כבר אצלך?”. לא כולם ולא בטיח. התירוץ היחיד שהיה לו להציע לי זה שהקוקילפטילה אשם יותר. אז צלצלתי לבית-קולנוע וביקשתי לדבר איתו. הוא אפילו לא ניסה להמציא תרוץ. חרא של בן-אדם.
ניסינו לקבוע ליום ו' במקום, אבל גם זה לא הסתדר ולבסוף נפגשנו רק ביום ה' שאחריו. טינופות אחד אחד. בעצם, זה התמריץ העיקרי שלי לכתוב את הסיכומים האלה. להלבין את פניהם ברבים, אולי הם ילמדו.
בכל-אופן, הם מגיעים בחזרה למכרה הגמדי הנטוש יחד עם אסתר הסוסה. אי-אפשר להכניס סוס למכרה (לפחות לא מהכניסה הצדדית בה הם משתמשים) אז בלית-ברירה הם קושרים אותה בחוץ ומקווים שהאורקים לא יבואו ויאכלו אותה. והופ! הם מדלגים אל תוך המכרה במבנה קרבי (טר עם חרב ומגן, גינזו עם פטיש-המלחמה שלו ולופטיק מחזיק לפיד).
הפעם הם לוקחים את הדלת העליונה (במפה) מהחדר הראשון. בשני צידי החדר יש תעלות ארוכות. מעל אחת התעלות מונח קרש ארוך בו קבועים חורים גדולים במרווחים קבועים. גינזו מזהה את המתקן בתור מחראה גמדית. מעל התעלה השניה אין קרש. גינזו מזהה את המתקן בתור משתנה גמדית. והחלק הכי גרוע הוא ששתי התעלות נשפכות, כנראה, לבריכה ממנה הם הגיעו. לבריכה ממנה הם שתו. בכל-אופן, זה כבר עניין ישן מאד. השאריות המאובקות שנמצאות בתעלות כבר אפילו לא מסריחות. יש רק איזה מין ריח כימי מוזר באוויר, קצת כמו ריח של כלור. כנראה איזה מלח מוזר שנמצא בשתן של גמדים.
מהשרותים הם נכנסים שוב לחדר-האוכל ומשם למסדרון שנחסם במפולת, איפה שהם מצאו את התיבה. המפולת לא תואמת את מה שמסומן במפה, אז כנראה שהיא קרתה אחרי שהחבורה של גריית'לוק (שציירה את המפה) ביקרה שם. הם מסמנים את השינוי במפה בצער רב, כי דווקא נראה שיש שם כמה חדרים מאד מעניינים. גינזו מנסה לחשב איזה כח-עבודה הוא צריך כדי לפרוץ את המפולת בזמן סביר ומגיע למסקנה שזה לא ריאלי כרגע.
טר מרביץ עיון זריז במפה ומגלה שיש בחדר-האוכל עוד שתי דלתות שלא נפתחו. לופטיק פותח את הראשונה (האמצעית במפה) אחרי שהוא בודק שאין עליה מלכודות ומאחוריה מתגלה מחסן קטן מלא בכלי ליטוש וכרייה גמדיים. הזמן לא חס על רוב המכשירים, אבל טר מצליח לשים את הידיים על משחז להבים עדינים שעדיין עובד (השד יודע למה החגזר החליט שהוא לוקח את המשחז הזה איתו, אבל כך הוא החליט - אולי זה קשור לתסמונת משחק-המחשב). פתח בקיר האחורי מוביל למה שהיה פעם מזווה. גינזו מצליח לזהות כמה סוגים של מעדנים גמדיים משומרים, אבל למרבה הצער כל הצנצנות רוסקו לפני זמן רב ולא נשאר שום-דבר חוץ מאבק. הרבה בלאגן היה בחדר הזה (במפה הוא מסומן בתור “קן ציירו לבס שחיסלנו”, לך תדע מה הלך שם).
לופטיק בודק את הדלת השניה ופותח אותה. מחסן של כלי כרייה גמדיים. מקדחות, קרדומים, מנופים, פטישים, טריזים בצורות שונות וכל-מני כלים מוזרים אחרים. הכל במצב די רע, אבל גינזו מסוגל להשתמש בחלק מהדברים, מה שגורם לו לשקול שוב את ענין פנוי המפולת ולהגיע שוב למסקנה שזה עדיין לא ריאלי. פתח בקיר מוביל למסדרון שמסומן במפה בסמל של חרב וגרזן והגנב מחליט להתגנב ולבדוק מה קורה שם. הוא משאיר את הלפיד בידיו של טר ונעלם בין הצללים. גינזו וטר ממתינים לו בשקט כשלפתע נשמעת מהחדר הסמוך צעקה חנוקה ורעש מחריד של קרקוש חרבות. שניהם מזנקים אל החדר בכלי-נשק שלופים ומגלים את לופטיק שרוע על הרצפה באמצע מחסן-נשק ישן ומעליו מערום של הלבארדים שהוא הצליח להפיל על עצמו (או, במלים אחרות, נתתי לקוקילפטילה קוביה והוא גילגל אותה רע מאד).
רוב כלי-הנשק מוזנחים וחלודים, אבל אפשר לראות שמישהו החזיק פה צבא קטן. גינזו בדיוק מתחיל להסביר משהו בקשר לטקטיקות-קרב גמדיות כשצקצוק מאיים נשמע מאחוריהם, מהחלק החשוך של החדר, בדיוק מאחורי טר. טר מסתובב בזוועה (עם הלפיד) ומגלה שמין ארמדילו ענק ממשמש לו את השריון בעזרת שני מחושים שבוקעים מצדי פיו.
כשטר מסתובב, גינזו מבחין בכתמי חלודה מוזרים על השריון שלו, בדיוק במקומות בהם נגעו המחושים של הארמדילו הענק, אבל לפני שהוא מספיק להגיד משהו בקשר לזה החלודה מתפשטת עד-כדי-כך שהשריון של טר פשוט מתפרק ונופל ממנו. המפלצת ממשיכה לצקצק וטר נסוג כמה צעדים אחורה, כדי להטמין את המגן שלו במקום בטוח. גינזו מנחית למפלצת מכה איתנה על הקודקוד בפטיש-המלחמה שלו ולופטיק מתחיל לשלח לעברה חץ אחר חץ. המפלצת צורחת ומתפתלת – המחושים שלה מתנפנפים לכל-עבר – ואז טר לוקח צעד קדימה (בלי השריון שלו) ומקפד את פתיל חייה של המפלצת בחרבו. כשהוא שולף את החרב מהגופה המדממת הוא מגלה שהיא אכולת חלודה. בעודו מתבונן בעצב בחרבו המתפוררת צף בטר זכרון ילדות ישן, מין משפט חכמה שאמא שלו פעם אמרה לו: “אם אי-פעם תפגוש במפלצת שנראית כמו ארמדילו ענק עם שני מחושים שהופכים ברזל לחלודה, אל תתקוף אותו עם כלי-נשק ממתכת“.
החגזר הצטער מאד על אבדנם של השריון והחרב, אבל האמת היא שלפני תחילת הסשן השני לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שיש כל-מני דברים שהדמות שלו יודעת על העולם למרות שהוא לא יודע אותם, ושלפעמים אני אתן לו פיסות מידע חשובות לפני המשחק – לדוגמא, הוריו סיפרו לו על משהו שנקרא “מפלצת חלודה” שזו מפלצת עם מחושים כאלו שהופכת מתכת לחלודה ואמא שלו הוסיפה שכדאי להתקיף אותן עם כלי-נשק מעץ או מאבן. הצרה היא שעד שהם הגיעו למפלצת חלודה עברו שניים-וחצי סשנים והחגזר שכח לגמרי את מה שאמרתי לו. בהתחלה הוא קצת התבעס, כאילו מענישים את הדמות שלו על משהו שהוא עשה לא בסדר, אבל די מהר הוא החליט שזה הגיוני שגם טר שכח משהו שאמרו לו ממש מזמן ושאולי זה אפילו יותר מעניין ככה. גם הרבה אקס-פי וגם מוסר-השכל וגם טר לוקח לו חרב גמדית קצרה (ר”ל קצרה בשביל טר, כלומר די ארוכה בשביל גמד) במצב טוב ממערום הנשק. לבינתיים.
גינזו בוחן בעניין את קצה החדר. הוא דופק קצת על הקיר ומגיע למסקנה שיש מהצד השני שלו עוד מסדרון שאינו מסומן במפה. שוב הוא שוקל לחצוב דרך הקיר (חמון ממש מתחיל לחשוב כמו גמד), אבל גם כאן זה כנראה לא מעשי. הלפיד חוזר ללופטיק ויחד שלושתם חוזרים לחדר-האוכל. משהו במבנה של הקיר נראה לגינזו קצת מוזר והוא מתחיל למשש את הקיר במומחיות גמדית. חמון מגלגל את הקוביה במומחיות חמונית וגינזו מגלה דלת-סתרים. הוא מזיז לבנה רופפת וחלק מהקיר מתפורר ונעלם. ממש מלאכת-מחשבת – רוב הקיר ממש מתפורר לאבק שנקלט בתוך אגן קטן ברצפה. יש גם כמה חתיכות קיר גדולות יותר שנופלות, אבל הן נוחתות לתוך אגן האבק וכמעט שאינן משמיעות קול. בסוף התהליך יש פתח מרובע בקיר, בגובה מטר וחצי ורוחב מטר וחצי, שמוביל הישר אל המסדרון החבוי של גינזו!
האוויר במסדרון מריח אחרת. ברור לשלושת ההרפתקנים ששום-דבר חי לא ביקר כאן כבר הרבה מאד זמן, אבל יש עוד משהו באוויר, כמו ריקבון עדין, ריח של מוות ושל רוע עתיק. שתי דלתות קבועות בקיר המסדרון, אבל החבורה מחליטה פה-אחד לבדוק קודם את ההמשך שלו. טר משכנע את חבריו להמתין רגע כשהוא מסמן את המסדרון החדש במפה, ליתר-בטחון, כדי שלא ללכת לאיבוד. המסדרון מסתיים בפניה שמאלה למעבר צר שמגיע עד לדלת כבדה ומעוטרת. לופטיק בוחן אותה בקפידה גובלת בהערצה כשהוא פותח אותה. מעברה השני נמצא חדר בצורת חצי עיגול – בקיר הישר היה פעם פתח גדול שהתפורר למפולת-סלעים בלתי-עבירה, ובקיר העגול קבועות חמש דלתות.
הרצפה עשויה מפסיפס מפואר (או לפחות מפואר לשעבר) משובץ בתבניות שגינזו מזהה כעיטורים גמדיים. הריח הרע מתגבר וצמרמורות חולפות בגווי הילדים כשהם מבחינים בסמל משונה על הדלת האמצעית. השלושה ממשיכים לבהות בדלת, חצי מהופנטים מהסמל. לכולם יש הרגשה מאד חזקה שמאחורי הדלת הזו יש משהו רע מאד, אבל כל האזהרות שלי נופלות על אוזניים ערלות – לופטיק מנסה לפתוח את הדלת.
ברגע שהוא מזיז את הדלת ממקומה נשמע קול נפץ קל ואחריו קול של אוויר זורם בין חריצי הדלת. הריח הופך כמעט בלתי-נסבל והדלת מתחילה להפתח באיטיות, כאילו מעצמה, וברגע שהיא נפתחת כדי חריץ בוקעת מאחוריה יד שלדית ארוכת ציפורניים. נראה שיש בצד השני איזה מין שלד מפחיד שמאד רוצה לצאת החוצה. לופטיק מתבעת ומנסה לסגור לו את הדלת על היד, אבל השלד ממשיך להאבק. טר נחלץ לעזרתו ויחד הם מצליחים לעצור את הדלת מלהיפתח. טר וגינזו מנסים לפגוע ביד של השלד עם כלי-הנשק שלהם, אבל הם לא מצליחים אפילו לשרוט אותה. אני מזכיר לחגזר שטר שמע בעבר סיפורים על מפלצות קסומות שנפגעות רק מכלי-נשק קסומים, אבל הוא לא חולק את המידע הזה עם חבריו.
מאחורי הדלת השלד ממלמל משהו לא ברור עם צליל מרושע, איזשהו קסם – קצות הציפורניים שלו משחירים והציפורניים עצמן מתארכות ונורות מקצות האצבעות כמו חיצים. לופטיק וטר הצמודים לדלת מצליחים להתחמק, אבל גינזו חוטף ציפורן ישר בבטן. קור אפלולי מתפשט בכל גופו והוא מאבד מחצית מההיט-פוינטס שלו. בשלב הזה הוא מצטרף למאמץ הקבוצתי, לוקח תנופה קטנה וחובט את כתפו כנגד הדלת בכח. הדלת נסגרת על היד של השלד שנשברת בקול פיצוח עליז וצונחת על הרצפה. טר רואה שהסמל על הדלת זוהר לרגע כשהיא ננעלת בחזרה במקומה.
ואז היד על הרצפה מתחילה לנוע.
שלושת ההרפתקנים עזי-הלב נסים על נפשם. מה שהשלד הזה לא יהיה הוא בברור הרבה יותר-מדי חזק עבורם. הם יוצאים מהחדר, סוגרים את הדלת הכבדה ולופטיק תוקע כמה יתדות מסביבה כדי שהיא לא תפתח. גינזו לא מרגיש כל-כך טוב.
הרגשתו משתפרת כמעה אחרי בדיקה זריזה של שתי הדלתות האחרות במסדרון. מאחוריהן יש שני חדרים קטנים ששימשו, כפי-הנראה, כמלטשות אבני-חן. באחד עיבדו אבני ציטרין ובאחר אבני גארנט. שני החדרים מכילים שרידים של מכונות ליטוש מסוגים שונים וגם כמה אבני-חן בלתי-מלוטשות. למרות השמחה על מציאת האוצר הקטן הזה גינזו לא מסוגל להאמין שמישהו בנה כזה מכרה מפואר ומושקע רק להפקת ציטרין וגארנט – שתי אבני-חן זולות יחסית. הוא בודק את קיר המסדרון ומוצא דלת-סודית נוספת, הפעם דלת קטנה ונעולה המוסווית כחלק מהקיר. לופטיק פורץ את המנעול ומגלה מאחוריה חדרון זעיר, מעין כספת, עם ארבע תיבות עץ מהודרות.
התיבות חזקות ומעוטרות, מלאכת-מחשבת, ולופטיק מעריך שהן שוות כמה עשרות פיסות-זהב בפני עצמן. גינזו בודק אותן מקרוב יותר ומגלה שהן זהות לחלוטין לתיבת-האוצר מלאת המטבעות שהם מצאו מוקדם יותר אצל המפלצות הקטנות, אלא שהתיבה ההיא מטונפת ונמצאת במצב רע בהרבה. הבדל נוסף הוא שהתיבות האלו נעולות.
לופטיק בוחר אחת מהן באקראי ומנסה לפרוץ את המנעול. הוא דוחף כלי פריצה לחור-המפתח, אבל לפני שהוא מספיק ממש להתחיל לעבוד על המנעול נשמע קול נקישה ומחט זעירה בוקעת מהחור. הקוקילפטילה מגלגל קוביה מוצלחת ולופטיק מצליח למשוך את ידו לאחור ממש ברגע האחרון. המחט מצופה ברעל מהיר-פעולה. נראה שמישהו היה מאד נחוש להגן על מה שנמצא בתוך התיבה, אבל לופטיק ממשיך לקשקש לו במנעול עד שזה נכנע והתיבה נפתחת. התיבה כמעט ריקה. יש בה כמה שקיקים קטנים, כל-אחד מהם מכיל אבן-חן קטנה ומלוטשת ברוב אומנות. גינזו מבסוט, למרות הפציעה.
לופטיק עובר לתיבה הבאה, אבל הפעם הוא מחפש קודם-כל מלכודות. הקוקילפטילה מגלגל קוביה, נכשל נמרצות, ולופטיק מוכן להישבע שאין בתיבה שום מלכודת. כמובן שברגע שהוא מתחיל לעבוד על המנעול בוקעת מחט קטנה ממקום קצת שונה, אבל שוב האינסטינקטים המהירים שלו מצילים אותו. בתיבה הזו יש גליל קטיפה שחורה ובתוכו צרורים תכשיטים גמדיים בעלי צביון דתי – ענקים מורכבים, נזרים דקים ואצדעות עשויות חוליות כסף וזהב.
בתיבה הבאה לופטיק אפילו לא מנסה למצוא מלכודות, הוא פשוט סומך על הזריזות שלו, ואכן, כשמחט זעירה בוקעת מחור המנעול הוא פשוט מושך את ידו לאחור באדישות, מסיר את המחט בעזרת מצבטיים וחוזר לעבודה – ואז קופצת מהמנעול מחט נוספת. הפעם הקוקילפטילה לא מצליח בגלגול-ההצלה שלו והמחט ננעצת באצבעו. גינזו מתחיל לגעור בו על חוסר הזהירות שלו והם מתחילים לריב בקול ואפילו לדחוף אחד את השני. אני מזכיר לקוקילפטילה שהרעל ממשיך לפעול את פעולתו ושקצת חבל לבלות את הדקות האחרונות לחיי הדמות שלו במריבה עם חברים, אז לופטיק שולף מאמתחתו את שקוי הריפוי האחרון (את הבקבוקון האחר שתה טר מתישהו בסשן הקודם, כהכנה לקרב שמעולם לא התקיים עם האורקים) ופותח את הפקק.
גינזו, נחוש ללמד את לופטיק לקח, מזנק וחוטף מידו את השקוי. חמון אפילו טורח להסביר לנו את הצידוק המוסרי שלו לעשות כן - הרי גם הוא פצוע (מהציפורן של השלד). לופטיק מסתכל בחוסר-אמונה כשגינזו פותח את הפקק ומקרב את הבקבוקון אל פיו. “בבקשה, גינזו, אני מת“, הוא מתחנן. גינזו קופא עם הבקבוקון ליד שפתיו, ואז הוא מתנער, ניגש בצעד נמרץ אל לופטיק ומערה את השקוי אל גרונו. חום מתפשט בגופו של לופטיק והוא מרגיש את הרעל מתנקה.
בשלב הזה גינזו משרבב על פרצופו מין הבעה אצילית ומיוסרת בהכנה להתנצלות נמרצת מפיו של לופטיק, אך במקום זה הגנב – ברגע שהוא בטוח שהשפעת הרעל אכן חלפה – מזנק ומנסה ללפף את זרועותיו סביב צווארו של הגמד בכוונת מליקה ברורה. גינזו מתחמק, משתופף ומנסה לנגוס באשכיו של לופטיק, אבל לופטיק שולח לכיוון האף שלו ברך צנומה שמטיסה אותו לצד השני של המסדרון. טר מנסה לעצור את לופטיק ולהפריד, אבל לופטיק הצנום דוחף את הלוחם האימתני הצידה בחמת-זעם צדקתנית ומתחיל לחנוק את גינזו עד זוב היט-פוינטס.
ברגע שלופטיק חושב שגינזו למד את הלקח שלו הוא מניח לצווארו ומתרה בו שלא יתעסק איתו. גינזו הזועם מתנפל בתגובה על לופטיק וחובט בו באגרופו עד שנראה לו שלופטיק למד לקח; אז הוא נסוג בפרצוף זועם ומתרה בלופטיק שלא יתעסק *איתו*; ולופטיק כמובן מתרגז ותוקף אותו שוב, וחוזר חלילה. טר מתחיל לחשוש שחבריו נמצאים תחת השפעת כישוף שהטיל עליהם השלד, משהו שגורם להם לריב אחד עם השני. הוא מנסה להסביר להם את זה ולשכנע אותם להפסיק, אבל הם רק שוקעים יותר ויותר עמוק בקרב – מה שכמובן מחזק את השערתו של טר. יכול מאד להיות שטר היה מנסה להפריד קצת יותר ברצינות, אבל החגזר כל-כך נהנה לצפות באחים שלו מפרקים אחד את השני בזמן שהוא אוכל ביסלי וקורא קריאות-ביניים שהוא לא נותן לדמות שלו להפריע.
כל הקטע הזה היה מצחיק בטירוף, אבל גם גולה וגם אני – מהיותנו שחקני משחקי-תפקידים מנוסים יותר – קצת דאגנו. עלילת המשחק מבוססת על מעלליה של החבורה, על הדברים שהדמויות עושות יחד תוך שיתוף-פעולה. בדרך-כלל כשהשחקנים תוקפים אחד את השני זה סימן שהמשחק הולך לעזאזל. אני אפילו שקלתי להתערב במשחק ולנסות להסביר לחמון ולקוקילפטילה שהדמויות שלהם בעצם חברים, אבל משהו בזרימה של הקטע הזה שכנע אותי לתת לזה צ'אנס. רווח נקי. גם היה כיף גדול וגם נראה לי שזה פירק איזה מתח שהיה בין הדמויות וגם עזר לשחקנים לקבל תחושה חזקה יותר של היחסים ביניהן. גם חמון וגם קוקילפטילה אמרו לי אחר-כך שהקטע הכי מהנה בסשן היה הריב הזה.
בסופו-של-דבר שני הצדדים מבינים שבקצב הזה טר יאלץ לסחוב את הגופות שלהם אל העיר והקרב דועך. אחרי כזו הוצאה של אנרגיה והחצנה של אגרסיות מודחקות לאף-אחד אין כח לנטור טינה, אז ברגע שהקרב מסתיים הניצים משלימים זה עם זה בחיוכים מדממים וניגשים לפתוח את התיבה. בתוכה נמצאים סכין, מקל וזוג מגפיים.
גינזו בודק את המקל. הוא עבה וקצר ומגולפות עליו שתי כתובות מעוטרות בשפה הגמדית – כתובת אחת אומרת “עצור” והאחרת “המשך”. גינזו מניח שמדובר במטה-קסם והוא מנופף בו לעברו של לופטיק ואומר בגמדית “עצור”. לופטיק עושה לגינזו פרצוף של “אל תתחיל איתי עוד-פעם”, אבל המקל עוצר באוויר ומסרב לזוז. גינזו נתלה עליו ומבקש מטר לנסות להזיז אותו, שום-דבר לא עוזר. לבסוף גינזו אומר בגמדית “המשך” והמטה משתחרר. בדיקות נוספות מראות שהמטה לא רק עוצר באוויר אלא גם שומר על התנופה המקורית שלו, חפץ-קסם שימושי ביותר. טר נועל את המגפיים. הם פחות מתאימים לו מהמגפיים שלו, אבל כשהוא מסתובב איתן לופטיק שם-לב שהן חרישיות בצורה בלתי-רגילה. אלו מגפי אלפים, מושלמות לגנב, וטר נותן אותן ללופטיק. אחר-כך הוא בוחן את הסכין. זו סכין ארוכה וחדה מאד (דומה לחרב יפאנית קצרה). אין ספק שהיא מאיכות מעולה, אבל למרות שהוא עורך שלל ניסויים טר לא מצליח לגלות שום קסם חבוי בה, אז הוא נותן גם אותה ללופטיק.
נשארת עוד תיבה אחת אחרונה. היא אינה ממולכדת ובתוכה יש כמה מגילות. כמה מהן נראות כמו מגילות הגנה מסוגים שונים, אחרות נראות כמו מכתבים או מסמכים רשמיים. חלק מהמגילות במצב טוב, חלקן מתפוררות, אבל באופן-כללי הן לא עושות על הילדים שום רושם, וחבל. מה שכן, בתחתית התיבה מונח קרע ממכתב שמושך את תשומת-לבם.
גינזו מגלה עניין חשוד בסמל בתחתית המכתב וטר אומר משהו על זה שהסמל מוכר לו, אבל כשגינזו מבקש ממנו הסבר הוא משתתק במסתוריות. לופטיק מקפל את המכתב ודוחף אותו לכיסו והסשן נגמר.