אנחנו נמצאים בתבונה. מחוץ לתבונה, נמצא החוק. החוק מאיר גורמי תבונה ומשפיע עליהם מתוך אינסוף האפשרויות. כדי לעשות את זה, החוק זקוק לממשק אל התבונה. שזה בדיוק איפה שאנחנו נכנסים לתמונה. אנחנו והאני שלנו.

בכל מקום בו החוק (דרך מלים או שלא דרכן) או האני נושקים לתבונה, יש “מקום”. זה נראה כמו חלק מהעולם, לפעמים יותר ולפעמים פחות, ודברים יכולים לעבור בין העולם לבינו, אבל זה בפירוש מקום אחר.

כשאציל מסתובב בתבונה, הוא גורר איתו תחומי השפעה של ההשקות האלו (ר' קבועים), ותחומי ההשפעה, הגם שהם נמצאים ממש בתוך התבונה, נחשבים גם קצת למקום אחר, שבו ניתן להפר את חוקי התבונה על ימין ועל שמאל בלי למתוח את המסטיק יותר מדי. למעשה, התבונה פשוט מקבלת הפרות כאלו בלי ממש לנסות להסביר אותן. רק ברגע שההשפעות יוצאות מתחום טווח ההשפעה של ההשקה, התבונה מתחילה להימתח ולהטמיע את השינויים בתהליך מיידי ואינסופי שנמשך 121 דקות.

~~DISCUSSION~~