Joss Whedon picked up Chris Claremont’s feminist cookies

It’s silly to complain about the laziness of critical writing in what is a TV show fandom, but if only I could find a Joss Whedon fan familiar enough with Chris Claremont’s X-Men work to make my point for me (that Whedon gets a lot of credit for work that follows in the footsteps of Claremont, and suffers from many of the same flaws).
Oh yeah, Joss himself: Kitty was the mother of Buffy, as much as anybody.
Thanks.

Doctor Who has a superpower

Doctor Who has an unique superpower – and by “Doctor Who” I mean the show, not the character of the Doctor – yes, it’s a TV show with a superpower: through the gimmick of the Doctor’s regeneration, it can replace the main character with literally anyone it cares. It’d be hard to find another genre icon whose representation is so flexible. The show has used that power to survive for 54 years; now might be the first time it used its power in a more interesting way.

Jodie Whittaker: Doctor Who’s 13th Time Lord to be a woman

Lex Luthor

My former testicle gave me both girls and paternity leave in the form of chemotherapy treatments, which started a week after the birth. After a first week with 5 consecutive days of treatment come two weeks of recovery, and by the end of the second week, most of the symptoms of the first week’s treatment seem to have faded. But this weekend I understood I was losing my hair, it was coming off in clumps like cotton wool unraveling.

So with the help of my parents, I went Lex Luthor.

האשך לשעבר שלי אירגן לי לא רק ילדות אלא גם חופשת לידה, בצורת טיפולי הכימותראפיה שהתחילו שבוע אחרי הלידה. אחרי שבוע ראשון של 5 ימי טיפול, באים שבועיים של התאוששות, ואכן רוב הסימפטומים של השבוע הראשון נעלמו, אבל בסופ״ש הבנתי שהשיער יורד, נתלש כמו צמר גפן. אז בעזרת ההורים, עשיתי לקס לותר.

She’s Lost ConTroll Again (Hebrew)

רציתי להגיד משהו באינטרנט, בעניין תוכנת ניהול הכנסים שהעמותה משתמשת בה. אני מדבר כמובן על חומי. סליחה, קונטרול. קונטרול היה השם שאורי פולגר נתן לתוכנת ניהול הכנסים שכתב בשביל אחד מכנסי העמותה (תנ״כ? כונסה? כפי שאנו רואים מהעדר שם קצר וקליט, לא בדיוק תחום לוהט בעולם ההיי-טק). מאז התפתחה הקונטרול בהשפעת שני כוחות: מתנדבים מארגני כנסים שרצו להשתמש בה ולהוסיף בה מיני פיצ׳רים דרושים, ומתנדבים מכנתים שהוסיפו את אותם הפיצ׳רים בעודם מקטרים על פגמי המערכת ותחלואיה וחולמים בערגה על היום שבו יזדמן להם לבנות את הכל מחדש כמו שצריך.
לפחות זו הבנתי (החלקית והלקויה, אך רבת-השנים) לגבי תוכנת ניהול הכנסים של העמותה הקרויה קונטרול.
בימים האחרונים למדתי, שמישהו כתב מחדש כמו שצריך תוכנת ניהול כנסים לעמותה, והיא שימשה גם בביגור האחרון ואולי גם בכנסים קודמים. אני חושד שיש כל מיני משתמשים ותיקים של המערכת שהוחלפה שזועמים על הזזת הגבינה (פעם התעללתי בעידו פנסקי המסכן ואילצתי אותו לנהל ביגור עם אתר כנס שהודבק מכמה פלאגאינים של וורדפרס, אז אני יכול רק לדמיין מה אנשים פחות סטואיים ממנו עלולים להרגיש).
אבל מה שאני רואה או מבין (וכאמור, אני ג׳ון סנואו מוחלט בנושא) שמתנגדי המודרנה ממקדים את כעסם בכך שהבחור שמנהל את פרוייקט קונטרול הנוכחי (א) רואה בעבודתו הבלתי-מבוטלת פרוייקט עצמאי ולא משהו תחת מטריית העמותה (ב) ולמרות זאת קורא לפרוייקט שלו קונטרול.
עצוב לי שהאנשים הללו, Michael Pevzner ו Itai Assaf Raizman-Greif מפגינים בכך חוסר-הבנה בסיסי לגבי הפסיכולוגיה של ההתנדבות שמתעלמת מכל מה שמלמדת אותנו ההיסטוריה של העמותה לדורותיה.
זוכרים את האחווה? גרעין מרכז? דרקוניקון? כל לארפ המוני וכל כנס נישתי? למה מתנדב שמרים כנס לראשונה בחייו רוצה לעשות את זה לבד, ולעצב את אתר הכנס בעצמו, אפילו שהינה רגע אני מחולל לך וורדפרס על אתר העמותה?
כי אנשים רוצים בעלות על הדברים שהם עושים. אנשים רוצים להיות מסוגלים להצביע על דבר ולהגיד *אני עשיתי את זה*. ההצלחה היא שלי, ההברקות והפאדיחות והפאקים הם שלי. או שלנו. אבל שלנו זה אני ואוגי, לא ״העמותה״, לא הקולקטיב.
כבר החוותי דעה שהעמותה לא אמורה לכתוב תוכנות ולתחזק אתרים (ומיד עוררתי את זעמו של איזה פעיל שהתקנת ויקי לצרכי פעילות מסויימת היא הבייבי *שלו*). כשמדובר בפרוייקט תוכנה התנדבותי גדול של פיתוח תוכנת ניהול כנסים כמו קונטרול, אז המתנדבים שמפיחים חיים בפרוייקט הם *מתכנתים*. למארגנים ומשתמשים ו״מנהלי מוצר״ יש תפקיד חשוב, אבל הם הלקוחות, זה לא הבייבי שלהם. רוצים להתקדם מעבר לגילגול כדור בוץ במעלה ההר ב-FTP מכנס לכנס? תנו למתכנתים המתנדבים תחושת בעלות על העבודה שלהם, תנו להם את הפרוייקט *שלהם* – הוא לעולם לא יהיה שלכם, כי אתם בצד של ״אני לוחץ על הכפתור וזה לא עובד״. אתם בצד של להרים כנס, ולא בצד של לאנדקס טבלאות כדי לייעל שליפות בבסיס הנתונים.
בדיוק כמו שאחראי תוכן של אייקון לא יכול להגיד ללארפרים איך להרים את הלארפ שלהם, בדיוק כמו שהלארפרים היו צריכים את האחווה שלהם כדי להביא לעמותה את ארועים שלהם (ואני מקווה שזו דוגמה היסטורית אנתרופולוגית, ושהעמותה מודל 2017 מלאה במתנדבים ששולטים במשחקים חיים כמו גם בשולחניים), כך גם כדי לפתח תוכנה בהתנדבות, צריך לתת למתכנתים המתנדבים את מרחב המחייה שלהם, את הגיטהאב ורשיון הקוד הפתוח והתקווה העמומה שהם כותבים מערכת מספיק כללית, גמישה ונכונה כדי שיום אחד אולי אפשר יהיה להרים עליה כנס שאינו כנס עמותה.
בקיצור, אני מבקש מכם – תרפו קצת, רדו מבריקדת זכויות היוצרים ונכסי העמותה והערכים והצדק ותיזכרו שאתם עובדים עם מתנדבים. מתנדב שעושה משהו כי זה מה שהוא רוצה לעשות מוצלח בהרבה ממתנדב שעושה משהו כי צריך לעשות אותו. אנשים רוצים להרגיש שהם בשליטה על מה שהם עושים, ואין דבר שיותר מפריע לאנשים טכניים (בין אם הם מתכנתים, עורכים לשוניים, גרפיקאים או מעצבי משחקים) מניהול של מישהו שהם רואים כלא-טכני. אדם לא-טכני שמבקש עזרה מעורר רצון לסייע, אדם לא-טכני שמנסה לנהל מעורר רצון להתחפף.

My Left Nut

Two days ago I learned that April is Testicular Cancer Awareness Month, I learned this by searching for information about testicular cancer, in April. What are the odds of that happening? Probably higher than the odds of getting it.

But I don’t want to write about Cancer, I want to write about balls.

TLDR: If something feels wrong with your balls, don’t rest until you see an Urologist.

They say a man thinks with his dick, but the male subconscious, I’d argue, is located in the scrotum: this sweaty, squishy awkward bag stuck between our legs and butt, this source of discomfort that’s always crushed to our seat and to the back of our mind. If the penis is where a man misplaces his pride, his scrotum is the seat of his shame and anxieties (regardless of how much enjoyment one can derive from scratching it).

I say scrotum and not balls, because that’s how I first experienced it: a squishy sack with a single lump in it. I remember the sense of discovery when I found my other testicle, small and further back. Suddenly, I was whole. This was the pair of balls the other kids were talking about.

I’ve had problems with my balls over the years, they’ve been a source of some shame (how small! surely you can’t be fertile!) and discomfort, compounded with the body issues of being fat. For years I’ve had some discomfort in my crotch, which I tried to talk to a doctor about. My current GP offered to refer me to a pain clinic after examining me and finding nothing wrong.

Anyway, probably two months ago, I felt something odd in my front (i.e, left) testicle. It felt very hard, swollen and painful. I googled it, and google said “how to check for testicular cancer”.

So I think to myself (a) this is terrible timing, Dafna is currently pregnant with twins, I can’t leave her in the lurch and (b) maybe it’ll just go away?

On March 14th I went to my GP. He examined me while his intern looked on. Lying on my back, he told me to pull down my pants, prodded my balls. I could feel my testicles sink away, down into my scrotum and folds of fat. “Looks OK”, he said, and I wanted to protest “but you haven’t even touched them!” I don’t know. Maybe because I’d already come to him with a crotch problem, maybe shame, and maybe that idiot disregard for reality made me walk away.

But the pain didn’t go away. Last Tuesday (after more then a month!) it got particularly painful, I left work late and found myself walking funny. I realized I needed to do something about it. I found a seedy-looking clinic in Rehovot where for 87 shekels (and a sales pitch for a subscription plan) I got to see a doctor. She heard my story, said my GP was an idiot and referred me immediately to the hospital to be checked out by an Urologist and have an Ultrasound.

After 21:00 in the evening is a good, quiet time to go into ER. A diligent young Urologist checked out my symptoms, and found the lump in my testicle, which was confirmed by the ultrasound, 2.5 centimeters in size. “You’re probably anxious,” he said to me, “we’re admitting you to the Urology ward tonight, more senior doctors will go over the findings, you’ll probably be operated on during this stay. Things are going to move fast”.

The next day I went to the IVF department for Sperm Preservation (because with twins at 48, we’ll probably want even more kids sometime…?) and did a chest and abdomen CT (which found a suspicious lymph node in my back). The day after (Thursday) I had surgery that removed my left testicle (goodbye, you inflamed cherry tomato). Friday I was discharged. Biopsy results in 3 weeks, and then treatments. But I was told I’ll probably be OK, because this is an easy cancer, most people survive it.

I think someone might have saved my life last Tuesday. I’m not sure if it was the young Urologist, the clinic doctor, or me. But I hope someone did.

PS: Telling your family you have cancer isn’t about exposition, or storytelling. I hope I’ve botched my last chance at it.

PPS: They asked me if I wanted a prosthetic testicle. Seriously. Some people want them.