אורגניזם-על שמורכב מהרשת של סך-כל הדעות, התפיסות וההתניות המנטאליות של היצורים התבוניים. שמעון המציא אותו, ועכשיו הוא מנסה לגדל מין מטוון קטן משלו בתנאי מעבדה.

כשהיינו בניו-עדן, אחרי שלוש פעמים ששמעון אכל מפרי עץ-הדעת-טוב-ורע, ואחרי אזהרות חוזרות ונשנות של הדי-אם, חל בו שינוי מזעזע שכלל מפגש אינטימי עם מטווה השקרים.

שמעון הצליח לקלוט יותר ויותר מהשקרים שנטווים סביבו. הוא שמע תינוקות מעמידים פני בוכים כדי לזכות בתשומת-לב מהוריהם¹⁾, וילדים משקרים כדי לא ללכת לבית-הספר, וצעירים משקרים כדי לנאף מאחורי הגב של הוריהם, והורים משקרים לילדיהם בחזרה. בתחילה השקרים הגיעו מניו-עדן, אחר מיוטה כולה, ואז מהיבשת, ומיבשות נוספות, ולבסוף מהעולם כולו. עולם שלם מלא בשקר.

מצד-אחד, שמעון היה בשמיים. מצד-שני, הוא היה תחת השפעתו הממאירה של עץ-הדעת-טוב-ורע, אז כל המראה הזה הכאיב לו מאד. למרבה המזל, שמעון רגיל לקשר כאב עם עונג, אז הוא המשיך לצפות במטווה המופלא. והמטווה המשיך לגדול.

לא עוד במימדי החלל, אלא במימדי הזמן. השקרים של עכשיו התחברו עם השקרים של לפני חמש דקות, ועם אלו של השבוע הבא. הקשרים שקריים המשיכו לצמוח כמכפלות קרטזיות, ואז כחזקות קרטזיות, ובערך בשלב בו שמעון הבין סוף-סוף את הכמה שנים האחרונות (והבאות), מסר מלילי הטריד אותו מהחזיון.

“שמעון. איפה אתה. אנחנו מאד דואגות לך.”

ושוב, התפוח המקולל נכנס לפעולה. דווקא עכשיו, כששמעון כל-כך קרוב להגשמת המאווה הגדול ביותר ביותר בשלו, התפוח משכנע אותו שאסור לו לפגוע ככה בלילי, ושאם היא דואגת אז הוא צריך להרגיע אותה. שמעון התנתק מהמטווה בכח, מה שנתן לו שוס נוראי לכל מערכת העצבים, והוא נפל עירום לרצפה עם יכולות מעוותות לבלי הכר (השווה לגרסא קודמת.

בכל-מקרה, אני את המטווה הזה ז'יטנתי. את התמונה המתאימה מצאתי בויקיפדיה, בערך “טאנטרה”. משמעות המלה “טאנטרה” היא “מטווה”, והתמונה היא של ה“שרי יאנטרה” (מילולית: “נול האדון”) המסמלת את היקום כלו, על מרכיביו, הקשרים ביניהם ואחדותם.