מלינה
מלינה היא האצילה של ההתמכרות. היא חלק מהמשפחה של ממון, וכשביקרנו אצלו בקפריסין פגשנו גם אותה. ממון משתמש בה כדי לחקור דברים אציליים. יש לה מעבדה אלכימית מטורפת וקשיי התבטאות נרחבים.
כששמעון פגש אותה לראשונה, הוא היה במצב נפשי די קשה, ומלינה נראתה לו כמו פרטנר מצוין לפתרון בעיות שכאלו, אז הוא קפץ והגיש לה כרטיס ביקור שחור ריק, והיא נתנה לו קנדון בלתי-משומש. כשהוא חזר לחנות הקסמים שלו הוא שיחק עם יוסף ועם העז עד לקבלת זקפה והלביש את הקנדון. כראוי לאצילה פסיכוטית, מלינה בקעה לשמעון מהזרלופ (תוך גרימת נזק רציני לרקמות העדינות שמה), עשתה לו כואב ומענג עד בלי די, שינתה לו את התכונות, הפכה את העז שלו לזומבי והפכה אותו עצמו למכור לחלב זומבי-עז.
אי שם בסשן תשע, כששמעון מצא את עצמו בנמל התעופה ליד ניו-עדן, בלי עז (מישהו זוכר למה לא היתה לי אז עז?) ובלי מושג, הוא החליק אל השרותים הציבוריים וענד את קנדון הקסם של מלינה. מלינה לא בוששה להופיע ולסדר לשמעון את הראש (ולתת לו עז חדשה), אבל כדרך-אגב היא גם השתלטה עליו בלי ידיעתו, תקשרה עם טליה (עד כמה שהיא מסוגלת לתקשר), והזמינה אותה ואת לילי לפגוש אותה באיזה ענין חשוב.
סביב פגישה עשר ואחת-עשרה, אכל שמעון מתפוח גן העדן שלוש פעמים - ובכך הוא גילה את ההבדל בין טוב לרע, איבד את ההתמכרות שלו לעז, וכל הנקודות שלו חזרו לסורן. כך הוא איבד את המקום שש המכובד עד אין קץ שלו והפך בחזרה לסתם שקרן. מה שכן, התפוח ממש דפק לו את הראש והפך אותו לפחות נסבל מבדרך-כלל. לבסוף טליה היתה זו שהצילה אותו: היא הכריחה אותו ללגום מחלב העז, מה שהפך אותו בחזרה למכור, אבל לפחות השיב לו את שיקול-הדעת המעולה שלו.
לילי וטליה לא הלכו לבקר את מלינה, אבל בהופעת האורח השניה שלה בגופו של גמזו (פגישה שלוש עשר) היא פגשה את שתיהן יחד במקום שלנו ושלחה אותן לבדוק מקום “רוטט” אי שם בפאריז. טליה ניסתה להקל על קשיי התבטאות הנ“ל של מלינה בעזרת עזרים כימיים, בעוד לילי - כמנהג הפראים - ניסתה לעשות את אותו הדבר בעזרת סטירות-לחי ובעיטה עזה בביצים (של גמזו). גם זה, מסתבר, לא ממש עזר - לא למלינה, שסטרה לה בחזרה, ולא לגמזו, שבעקבות אורח חייו הפרוע משהו לא מסוגל להבדיל בין ההשלכות של בעיטה לביצים לאלו של סקס פרוע, מלוכלך וסוטה עם הגיברת מלכה רוזנקראנץ.
השחקן של שמעון שם עליה ז'יטון, או ליתר דיוק - שם ז'יטון על הפגישה שלה עם שמעון, שהורידה לו שתי נקודות מהתבונה, שתי נקודות מהמלה ונקודה אחת מהאני עבור תוספת של חמש נקודות בחוק.
התמונה המתאימה נמצאה כאן, תחת הכותרת “Mr. Chemistry”:
מגיע לה גם משפט, ויש כל-מני משפטים מוצלחים עם שקר והתמכרות, אבל אף-אחד מהם לא נראה לי הולם. השתעשתי קצת עם “מים שאל, חלב נתנה”, אבל הז'יטון הזה שייך למהלך נפשי מאד מדויק של שמעון, נסיון שלו ושל מלינה לפתור איזה דבר, אולי אפילו להחצין איזה משהו שתקוע להם יחד בגרון (מלינה עם קשיי התבטאות שלה). הדבר היחיד שמצאתי שעובד מבחינתי, הוא קצת יותר ממשפט. זה שיר, ואפילו לא שיר קצר, אבל אם לסמדר מותר אז גם אני יכול:
חלפה על פני / ביאליק
חלפה על-פני נשמת אפך, אלהים, ותלהטני,
וקצה אצבעך החריד רגע מיתרי לבבי,
ואני זחלתי ואדם ואכלא המית רוחי;
בתוכי התעטף לבי וזמרתי לא-שטפה פי:
במה אבא אל-הקדש ואיככה תטהר תפלתי? –
ושפתי, אלהים, שקצה כלה ותהי כשפת פגולים,
ומלה אין בקרבה אשר לא-נטמאה עוד עד-שרשה,
וניב אין אשר לא-התעללו בו שפתים נאלחות,
ואין הגיג אשר לא-נסחב עוד אל בית הקלון.
יוני הזכות, שלחתין לעת בקר שמימה,
שבו אלי לעת ערב – והנן ערבים מלמדי אשפתות,
צוחה נתעבה בגרונם ובשר נבלה בפיהם.
אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני,
נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה,
חכלילות הפוך בעיניהן ורקב הזמה בעצמותן,
ובכנפיהן ילדי נאפופים, ממזרי עט ורעיון,
עתק ושחץ כלם, לשון רהב ולב נבוב,
עם-הקימוש ועם-החוח יפרו ואין מפניהם מנוס.
יום יום, עם גרף הביבים ועם שפך העביטים,
יבקיע באשם עד-אף כל-נסגר בחדרו ושופך לבו,
לטמא עליו הבל פיו ולהשבית רוחו מטהרו.
אנה אלך מריחם? ואנה מהמונם אסתר?
ומי-הוא השרף אשר-יגעיל פי ברצפת אשו?
אל צפרי השדה אצא, המצפצפות לפנות בקר,
או אקומה אלכה-לי אל-הילדים, המשחקים לתמם בשער,
אבא אתערב בקהלם, אאלף שיחם ולהגם –
וטהרתי מרוח פיהם ובנקיונם ארחץ שפתי.
לילי 2007/07/23 19:54
רק לציין בצורה תרבותית, שמלינה התחילה ראשונה.
שמעון גמזו 2007/07/23 20:58
זה מה שאתם אומרים תמיד, אבל אף-אחד כבר לא מאמין לכם.
טרוריסטים.
לילי 2007/07/23 23:02
הכאב שלך מובן בהחלט.
לילי 2007/07/29 23:31
כתוב לי איפשהו שהשיר מתייחס לישעיהו (ו 5), שתפס את עצמו כטמא ופסול מלשרת בקודש וזכה במעמד ההקדשה שלו לטיהור, על ידי אחד השרפים (בניגוד לדובר בשיר שלא זכה ונשאר טמא) .
אני 2007/07/30 03:39
כמובן. קדוש קדוש קדוש, וכל הקטע הזה. הטריפ של ישעיהו.
ביאליק מאד אוהב את ישעיהו, ואת הקטע הספציפי הזה במיוחד. השווי, לדוגמא, את פתיחת השיר “דבר” (“את-רצפת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא”).
השיר הזה בכלל רווי בהתייחסויות מקראיות, משנאיות ותלמודיות, כדרכו של חיים-נחמן. תהלים, בבלי, איוב ולא מעט תהלים. וכמובן סיפור נח (“יוני הזכות” וכל זה).
רק חשוב לציין שהדובר לא נשאר טמא. יש לו ציפורים וילדים להיטהר בם. עובדה שבסוף ביאליק הצליח לכתוב שירים.
לילי 2007/07/30 18:13
נכון שלא נשאר טמא, אבל עדיין מבטא איזו תחושת נחיתות והסתאבות, שקיימת בהרבה שירים של ביאליק, ניתוק מהמקור מהחזון, דבר שכביכול משתק את הנביא/המשורר. זה גם מזכיר את המאמר המצוין שלו, גילוי וכיסוי בלשון ואת הטענה שהמילים מדרדרות מהמקור הטהור לכדי קליפות ריקות. גם בשיר הוא מוצא את המפלט בציפורים ובילדים, בהבעה לא לשונית.
ההוא 2007/07/30 18:47
אז איך העובדה שבסוף הוא מתנקה (בעזרת הילדים והאפרוחים) מסתדרת עם מלינה?
אני 2007/07/30 19:18
נחיתות והסתאבות בתחילת השיר, בהחלט, אבל בסוף הכל מסתדר. אני לא חושב שהשורה האחרונה נכתבה בטון יגע או מסואב, אלא להיפך - בהתרוממות רוח התואמת לחלוטין את השורה הראשונה.
שימי-לב שגם בגלוי וכסוי (שאני, אגב, הקלדתי במו מקלדתי לטובת פרוייקט בן-יהודה, ושיצא לפי דעתי באותה שנה עם “חלפה על פני”) ביאליק לא מציג תאוריה אנטרופית או התנוונותית. התדרדרות המלים היא ענין שולי, סימפטומאטי: “אין מהרהרים אחרי מידות הטבע”, ו”אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קלפת המלה…“. עיקר המסה נוגעת בסיבה שמאחורי הסימפטום, בכך שכל מלה, למרות היותה “בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח” אינה אלא כסוי. שקר. בחזקת שטר-חוב על שטר-חוב, “והחוב אינו בא לידי גובינא לעולם”.
כך בשפה, כך בשירה, כך בחיים. המלים מסואבות מראש, וטוב שכך, כי אותו סאוב נושא בחובו את זרע חורבן המלה, ורק אותו חורבן מאפשר לנו להציץ, רק לרגע, אל מעבר לסף. “חלפה על פני” הוא מעין קריקאטוריזאציה של התהליך - מן התהום, דרך הרפש, ואז - בעזרת מקלחת מהילדים - בחזרה אל התהום הטהורה, הקדם-מילולית, שרק המגע בה מעניק לשיר שאתה קורא - גבב של מלים מרופשות - זכות קיום (“כל יצירת רוח שאין בה מהד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם”, מסיים ביאליק את המסה).
אני 2007/07/30 20:08
ביאליק מתנקה בעזרת אפרוחים. הנה תמונה שאני הולך לסחוב איתי לקבר.
בכל-מקרה, ואולי בניגוד לדעת חלק מהפארטי, מלינה עשתה לשמעון המון טוב. לא שאין בעיתיות בהתמכרות לעז, אבל מלינה לקחה את האישיות המתפרקת של שמעון ונתנה לה דחיפה עזה באיזשהו כיוון. עכשיו שמעון נוסע. והדרך לא פשוטה. ויש הרבה קפיצות. אבל האלמנט המטהר והמרפא נמצא שם.
מלינה היא האפרוח. מלינה היא הילדים המשחקים בשער. גם עם חצי מנבחרת הפוטבול הג'מאייקאני תקועה לה בתחת, היא עדיין טהורה. קדם-מילולית. הרי אפילו לשקר לה אי-אפשר, אין לזה שום משמעות. לך תדע, אולי מלינה היא האמת האבודה של שמעון.
ההוא 2007/08/01 16:29
קדם מילולית?
אני 2007/08/01 17:41
לילי 2007/08/01 19:52
אני מסכימה (ואפילו הסתכלתי שוב במאמר) ובאמת לא דייקתי. אין כאן התנוונות וצריך גם לומר שהסימפטומטיות של המילה- כקליפה ריקה, סממן חיצוני, רפלקסיבי ומרושל- משמשת בעיקר כסוג של הגנה מפני הפחד מהמפגש עם אותו מטען ראשוני, תוהו אפל, המפגש עם “אותה הבלימה פנים אל פנים בלי חציצה”. ולא לגמרי ברור לי באיזה שלב התפתחותי מלינה נמצאת. האם היא באמת כל כך ראשונית או שמא קשיי ההתבטאות שלה הגנתיים במהותם ומכסים על איזה תוהו אפל (שלחלוטין מבצבץ לה מכל החורים).
אני 2007/08/02 12:50
אני בכלל לא חשבתי על קשיי ההתבטאות שלה כמגננה, אלא אך ורק כשחיקה של מגננה קודמת. סביר להניח שמלינה היתה פעם יותר מילולית ומלאת כיסויים, אבל עכשיו המלים מתקלפות ותחתן מבצבץ התוהו (ועושה לשמעון “קוקו”).
אבל את צודקת, יכול להיות שדווקא קשיי ההתבטאות הם המגננה. שפעם התהום שלה היתה רדודה יותר, והלשון לבדה הצליחה לסכור אותה, אבל אז התהום הפכה עמוקה יותר ומלים כבר לא מצליחות לעצור אותה1), אז היא משתמשת בפלסטר מסוג חדש - קשיי התבטאות.
לשמעון קרה דבר די דומה. הוא עדיין משתמש בתרופה הישנה (דיבור), אבל בכמות כפולה ומשולשת. להגנוּת להגנוֹת.
ההוא 2007/08/29 18:20
במאמר: http://www.hayadan.org.il/wp/self-deception-is-dangerous-2408074/
מדברים ישירות על נושא המאבק בין שני התפוחים שבינך. בהצלחה.
אני 2007/08/31 17:12
אולי זה המאבק בין התפוחים, אבל אני לא חושב שיש לו קשר לשמעון - לפחות לא לשמעון שהכרנו עד היום. שמעון, להזכירך, לא עושה טעויות. הוא משקר.
