מלינה היא האצילה של ההתמכרות. היא חלק מהמשפחה של ממון, וכשביקרנו אצלו בקפריסין פגשנו גם אותה. ממון משתמש בה כדי לחקור דברים אציליים. יש לה מעבדה אלכימית מטורפת וקשיי התבטאות נרחבים.

כששמעון פגש אותה לראשונה, הוא היה במצב נפשי די קשה, ומלינה נראתה לו כמו פרטנר מצוין לפתרון בעיות שכאלו, אז הוא קפץ והגיש לה כרטיס ביקור שחור ריק, והיא נתנה לו קנדון בלתי-משומש. כשהוא חזר לחנות הקסמים שלו הוא שיחק עם יוסף ועם העז עד לקבלת זקפה והלביש את הקנדון. כראוי לאצילה פסיכוטית, מלינה בקעה לשמעון מהזרלופ (תוך גרימת נזק רציני לרקמות העדינות שמה), עשתה לו כואב ומענג עד בלי די, שינתה לו את התכונות, הפכה את העז שלו לזומבי והפכה אותו עצמו למכור לחלב זומבי-עז.

אי שם בסשן תשע, כששמעון מצא את עצמו בנמל התעופה ליד ניו-עדן, בלי עז (מישהו זוכר למה לא היתה לי אז עז?) ובלי מושג, הוא החליק אל השרותים הציבוריים וענד את קנדון הקסם של מלינה. מלינה לא בוששה להופיע ולסדר לשמעון את הראש (ולתת לו עז חדשה), אבל כדרך-אגב היא גם השתלטה עליו בלי ידיעתו, תקשרה עם טליה (עד כמה שהיא מסוגלת לתקשר), והזמינה אותה ואת לילי לפגוש אותה באיזה ענין חשוב.

סביב פגישה עשר ואחת-עשרה, אכל שמעון מתפוח גן העדן שלוש פעמים - ובכך הוא גילה את ההבדל בין טוב לרע, איבד את ההתמכרות שלו לעז, וכל הנקודות שלו חזרו לסורן. כך הוא איבד את המקום שש המכובד עד אין קץ שלו והפך בחזרה לסתם שקרן. מה שכן, התפוח ממש דפק לו את הראש והפך אותו לפחות נסבל מבדרך-כלל. לבסוף טליה היתה זו שהצילה אותו: היא הכריחה אותו ללגום מחלב העז, מה שהפך אותו בחזרה למכור, אבל לפחות השיב לו את שיקול-הדעת המעולה שלו.

לילי וטליה לא הלכו לבקר את מלינה, אבל בהופעת האורח השניה שלה בגופו של גמזו (פגישה שלוש עשר) היא פגשה את שתיהן יחד במקום שלנו ושלחה אותן לבדוק מקום “רוטט” אי שם בפאריז. טליה ניסתה להקל על קשיי התבטאות הנ“ל של מלינה בעזרת עזרים כימיים, בעוד לילי - כמנהג הפראים - ניסתה לעשות את אותו הדבר בעזרת סטירות-לחי ובעיטה עזה בביצים (של גמזו). גם זה, מסתבר, לא ממש עזר - לא למלינה, שסטרה לה בחזרה, ולא לגמזו, שבעקבות אורח חייו הפרוע משהו לא מסוגל להבדיל בין ההשלכות של בעיטה לביצים לאלו של סקס פרוע, מלוכלך וסוטה עם הגיברת מלכה רוזנקראנץ.

השחקן של שמעון שם עליה ז'יטון, או ליתר דיוק - שם ז'יטון על הפגישה שלה עם שמעון, שהורידה לו שתי נקודות מהתבונה, שתי נקודות מהמלה ונקודה אחת מהאני עבור תוספת של חמש נקודות בחוק.

התמונה המתאימה נמצאה כאן, תחת הכותרת “Mr. Chemistry”:

מגיע לה גם משפט, ויש כל-מני משפטים מוצלחים עם שקר והתמכרות, אבל אף-אחד מהם לא נראה לי הולם. השתעשתי קצת עם “מים שאל, חלב נתנה”, אבל הז'יטון הזה שייך למהלך נפשי מאד מדויק של שמעון, נסיון שלו ושל מלינה לפתור איזה דבר, אולי אפילו להחצין איזה משהו שתקוע להם יחד בגרון (מלינה עם קשיי התבטאות שלה). הדבר היחיד שמצאתי שעובד מבחינתי, הוא קצת יותר ממשפט. זה שיר, ואפילו לא שיר קצר, אבל אם לסמדר מותר אז גם אני יכול:

חלפה על פני / ביאליק

חלפה על-פני נשמת אפך, אלהים, ותלהטני,
וקצה אצבעך החריד רגע מיתרי לבבי,
ואני זחלתי ואדם ואכלא המית רוחי;
בתוכי התעטף לבי וזמרתי לא-שטפה פי:
במה אבא אל-הקדש ואיככה תטהר תפלתי? –
ושפתי, אלהים, שקצה כלה ותהי כשפת פגולים,
ומלה אין בקרבה אשר לא-נטמאה עוד עד-שרשה,
וניב אין אשר לא-התעללו בו שפתים נאלחות,
ואין הגיג אשר לא-נסחב עוד אל בית הקלון.
יוני הזכות, שלחתין לעת בקר שמימה,
שבו אלי לעת ערב – והנן ערבים מלמדי אשפתות,
צוחה נתעבה בגרונם ובשר נבלה בפיהם.
אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני,
נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה,
חכלילות הפוך בעיניהן ורקב הזמה בעצמותן,
ובכנפיהן ילדי נאפופים, ממזרי עט ורעיון,
עתק ושחץ כלם, לשון רהב ולב נבוב,
עם-הקימוש ועם-החוח יפרו ואין מפניהם מנוס.
יום יום, עם גרף הביבים ועם שפך העביטים,
יבקיע באשם עד-אף כל-נסגר בחדרו ושופך לבו,
לטמא עליו הבל פיו ולהשבית רוחו מטהרו.
אנה אלך מריחם? ואנה מהמונם אסתר?
ומי-הוא השרף אשר-יגעיל פי ברצפת אשו?
אל צפרי השדה אצא, המצפצפות לפנות בקר,
או אקומה אלכה-לי אל-הילדים, המשחקים לתמם בשער,
אבא אתערב בקהלם, אאלף שיחם ולהגם –
וטהרתי מרוח פיהם ובנקיונם ארחץ שפתי.

~~DISCUSSION~~