לפני כמה סשנים, כשישנו במלון עם השד המנסר (והמוזנח), גבע חלם חלום. אני לא זוכר מה היה החלום, אבל באותו זמן קינאתי בו והזיתי לי חלום משלי. כשהתעוררנו¹⁾, לפני שהלכתי להשתין, אפילו אמרתי לו משהו על זה שהיה לי חלום נהדר, אבל אז נשמעה יריה מהחדר של הבנות ועברנו להתעסק בעניינים אחרים.

מאז לא סיפרתי לאף-אחד על החלום, קצת כי פחדתי להכניס לתוכו אלמנט נבואי ולתת לדי-אם החנון שלנו רעיונות בלתי חנונים בעליל, וקצת כי לא חשבתי על זה, אבל עכשיו שהנבואה התגשמה נזכרתי בו, וחשבתי שמקומו יכירנו כאן:

זה מתחיל כשאני עף. בהתחלה מתוך הכסא, יחד עם שאר המשפחה, אבל אח“כ בלי כסא, אולי אפילו בלי גוף, ובסופו-של-דבר גם בלי אף-אחד אחר.

מראות מרהיבים נגלים לעיני, למרות שהתמה השלטת בנוף קצת טרשית. השמיים, השמש, העננים, הסלעים, הנקיקים… הכל באמת מאד מאד מרהיב, כוסי רוותה ואני שוחה בחסדו של המחוקק. אני עצמי חסדו של המחוקק.

ואז פתאום זה הפסיק. פתאום לא היה לי יותר כלום. לא מחוקק, לא משפחה, ומאחר שכבר לא היתה לי יכולת לעופף גם היכולת שלי להתלהב מהנוף נפגמה פלאות. וככה צנחתי למטה. נפילה ארוכה ארוכה, לקראת התנגשות בלתי-נמנעת.

את הנפילה שרדתי איכשהו, אבל שתי הרגליים שלי נשברו. כאבים איומים בכל הגוף. ואז התחילו להתקרב אלי אנשים ולבעוט בי ולזרוק עלי אבנים ולדרוס אותי. ויוסף היה שם, ועמרי, ונעם, ואיזו זקנה בבגדי עור שבאותו הזמן בכלל לא הכרתי, ויחד איתם כל הפאקינג פארטי. והרגשתי איך אני טובע מתחת לסוליותיהם.