כח אצילי לא יכול לפעול על אציל. כחות אציליים פועלים אך ורק על התבונה, והאצילות היא דבר חיצוני לה (ע“ע הזרות של הכוחות, העין לא יכולה לדחוף לעצמה אצבע לעין).

ועדיין, אצילים נלחמים. הא-כיצד?

כשאציל תוקף אציל אחר עם המלה שלו, ההשפעה היא על החלק התבוני בלבד. כמו בכל הפעלה של המלה, אין לאציל התוקף שליטה בספציפיקאציות של הפעולה (ע”ע ניוטון טעה, הגדרות מול הצבעות - למרות שיש לאחרונה באוויר דיבורים על שימוש ביכולת התבונה כדי לשלוט בדבר הזה בדיוק), אבל ההשפעה מיידית, אינסופית, רטרואקטיבית ואורתוגונאלית. לאציל המגן אין שום הזדמנות להתנגד לפעולה, לפחות לא לפי זמן התבונה.

אבל האציל הוא אמלגמה בין תבונה לבין משהו אחר, להלן “החלק האצילי”, שאינו מושפע ישירות ממלים. אפילו אם החלק התבוני מושמד לחלוטין, החלק האצילי לא מושפע מההתקפה, ולכן יש לאציל המגן מאה עשרים-ואחת דקות לפני שהתבונה מעכלת את השנוי (הניסוח הזה בכלל עוד תקף?), ובהן הוא יכול להשתמש במלה או באני שלו (אפשרויות לשימוש בניקוד התבונה או החוק עדיין נבחנות) כדי להתמודד עם אי-הנוחות שנגרמה לו.

השפעות אנושיות מלאות פועלות גם על אצילים. אם אציל אחד חותך לאציל אחר את הראש, האציל המגן נהנה - כרגיל - ממאה עשרים-אחת דקות החסד, אבל הדי-אם טוען ש: “אם עוזר של אציל א'(אשר אינו מושפע בשום צורה על ידי כוחות האציל) ירה באציל ב' - אציל ב' יכול למות סופית”.

לא ברור אם ניתן להפעיל את המלה כדי להמנע מכזה דבר, אבל גם לא ממש ברור איך זה שונה מאציל שסתם-כך יורה באציל אחר. הרי הקליע הוא גורם תבונה שלא מושפע מהמלה של האציל התוקף.

טקסי פרחים הם טקסים מורכבים וארוכי טווח מאד, ובאמת משתמשים בהם בפרחים. לכל אציל, כך מסתבר, יש פרח משלו, אבל הזווית הזו די נזנחה במשחק שלנו.

טקס כזה פועל דרך התבונה, אבל מסוגל להשפיע על האציל. טקס פרחים מתאים יכול לשלול מאציל את הכחות שלו, למחוק את המקום שלו (כפי שקרה לנו כשהתנכלו לנו), ואולי אפילו להצמית לו את התחת.

אאחרי שטקס פרחים פועל את פעולתו נותרות לאציל מאה עשרים-ואחת דקות בהן עקבות הטקס עדיין קיימות במישור האצילי ונתונות להשפעה אצילית. אחרי שהרסו לנו את המקום, לדוגמא, הספקנו להחזיר את יהודית ואת נועם וללקט שלל אינפורמאציה לא שימושית רק בגלל שפעלנו מהר.

כשאציל אחד נמצא פיזית בתחום ההשפעה של החוק של אציל אחר (כלומר במקום של החוק), הוא יכול לתקוף את המקום עצמו ולהזיק ישירות לאציל/ים של החוק. מאידך-גיסא, יתרון המגרש הביתי באמת עצום במקרה כזה. אצילים יכולים לעשות כמעט הכל בתוך המקום של החוק שלהם (ע“ע Every Prophet in his House), ורק גורם נועז במיוחד יעיז לתקוף אציל בביתו.

לא ברור עד כמה האמור לעיל תופס בתוך תחום השפעת החוק שנמצא סביב האציל, אבל בכל-מקרה מדובר על טווח מצומצם ביותר.

הדי-אם שלנו אומר ש”חשוב לזכור, שהכנסה כנגד רצונו של האציל למקום החוק של אציל אחר, עונה לחוקי הכוחות ולכן קשה ביותר גם כן“, אבל אני בספק אם אפילו הוא עצמו מבין למה הוא מתכוון במשפט הסתום הזה.

ניתן להשפיע על אצילים דרך שתי ההתגלויות של האורות שמאירים דרך יצורי-תבונה: הפן והפנים.

כנראה שזה מה שגבע עשה לשמעון כשהוא היה באטרף של הדעת טוב ורע. אומרים שזה דומה לטקס פרחים, אבל שונה.

גם כאן עומדות לאציל המותקף מאה עשרים-ואחת דקות החסד.

ממון הצליח לכלוא את גבע בתוך פנים, וגם את אוגי כלאו ככה בניו-עדן. ממון גם החזיק מין חלל בטוח לניהול שיחה עם שמעון בתוך פנים.

לא ברור לגמרי איך זה עובד (למרות שלילי יודעת לעבור לפנים), אבל ברור שיש כאן השפעה על אצילים ולכן אפשרויות תקיפה.

מה שבאמת מעניין בהתקפות הללו, זה שהן לא משאירות עקבות אציליים במשך מאה עשרים-ואחת דקות, מה שמצמצם פלאות את יכולת התגובה של רוב האצילים.

הגדרות: האני - גבולות התבונה באציל.

האנושי - גבולות האציל בתבונה.

בהרחבה: האני הוא - עד כמה המחוקק הצליח למשוך את האובייקט התבוני, אל מחוץ לתבונה, אל תוך אזור המחוקק, והעצים אותו תוך כדאי כך. כלומר, עד כמה מגבלות התבונה עדיין חלות על אותה השפעה אצילית (או אולי ההפך כמובן). האני מגדיר לפיכך את הגבול של התבונה במהותו של האציל. אותם גבולות שבהם היותו תבוני עדיין קיימת גם כאציל. (בניגוד לאנושי, שם אנושי מגדיר את גבולות האציל בהיותו תבוני).

הערה: ישות מוצמתת שהפכה לאציל, מכילה ברמת התבונה את חלקיה המוצמתים. אולם האני שלה, מכיל את מגבלות התבונה.

מסקנות: כאשר אציל מותקף על ידי אציל אחר, כל עוד הוא שומר על רמת כוח שמתחת לזו של האני, הדבר נעשה ברציונליות של התבונה. פעולה מעבר לגבולות האני תגרום לאבוד התבונה בהתאמה.

מסקנות בעברית פשוטה עדיין אין. הדבר הכי דומה שנושא הקטטר הקדוש הצליח להנפיץ הוא ש: אם עשו פעולה כל שהיא (כולל מוות/הרדמה וכדומה) - עדיין החלק האצילי ינהג מתוך תבונה מלאה, כל עוד הכוחות המעורבים לא עברו את האני. באם הכח המדובר עובר את גבולות האני - אזי החחלק האצילי מאבד את תבונתו. כלומר שחקן יוכל להמשיך ולהתשמש בכוחותיו גם כשפגעו בו, כל עוד רמת הכוחות לא עוברת את האני. אם היא עוברת את האני, העולם ימשיך לשחק את אותו אציל במאבקיו הצודקים. לרוב, העולם ידאג לכך שהאציל יצא מהבעיה חי. העולם במהותו אינו נקמני ומחפש צדק.